[לאחרונה הופיעו ספרי שיריהם החדשים: "הזמן הגנוז" מאת הרצל חקק ו"זריחה בין הזמנים" מאת
בלפור חקק].
"ניתק גלגל הזמן, חרג מעל-כנו/אבוי לי כי עליי לשוב להתקינו", כך אומר המלט במחזהו הידוע של שייקספיר. ואכן אדם שזהותו ניתקה מגלגל הזמן חש מחסור פנימי, זהותו אינה שלמה. הזמן הוא הציר המרכזי בזהותו של אדם, והציר הנלווה הוא המקום.
זמן ומקום הם תחומים שבלעדיהם אין לנו קיום, והם גם הצירים שבהם נעה הזהות שלנו. כל אדם המנסה לברר לעצמו את זהותו מחפש אותה בין הזמן לבין המקום. כשאנו ילדים, כל אחד מאיתנו הוא יחיד מול כל העולם. בתהליך ההתבגרות מנסה הבוגר לברר לעצמו את דמותו בעיני עצמו ובעיני אחרים. כשאנו מתבגרים, אנו מחפשים את קבוצות השייכות שלנו, ואנו בוחנים את עצמנו מול האחרים ולעומת האחרים. בשלב זה של בגרותנו, הזהות שלנו היא נגזרת של מקום, של הסביבה שבה אנו חיים. כשילד נמצא בקרב החברים שלו (החבר'ה) ואימו נכנסת לחדר - הוא חש שאימו משדרת רובד אחר והיא אינה חלק מהזהות הסביבתית של החבר'ה. לא פעם הוא נבוך, כי הדו-שיח עם האם שונה מהדו-שיח וממערכת היחסים עם החבר'ה.
המקום והזמן בזהותנו הזהות המיידית שלנו היא הזהות המקומית. אנו קודם כל רואים את הסביבה, את האנשים המקיפים אותנו. בדרך כלל, במישור הגיאוגרפי הסובב אותנו אנו קרובים לאנשים המדברים בשפתנו, מתלבשים כמונו, מתנהגים כמונו והם חלק מן המקום שלנו: מן השכונה, מן העיר, מן הארץ. זוהי אכן הזהות המקומית, ויש לה גם מעגלים רחבים יותר: כדור הארץ מחולק לארצות, למדינות, לעמים ולדתות.
הזהות המקומית - גיאוגרפית שלנו נקבעת באמצעות מסמך ברור: תעודת הזהות. התעודה קובעת שאדם פלוני הוא נתין של שטח פלוני, ומדובר בתעודה אובייקטיבית. זהות זו מבוססת על החוויה המקומית של האדם, על האזרחות שלו בטריטוריה פלונית. השייכות למקום משמעותה אזרחות באותה מדינה. המקום הוא הציר האופקי של זהותנו, וממנו נגזרת זהותנו הסביבתית - אזרחית. הזמן שונה מהותית בהשפעתו על זהותנו. אם המקום הוא "הישראליות" שלנו, הזמן הוא "היהדות" שלנו.
הזמן - זהותנו היהודית "הישראליות" היא הזהות המקומית שלנו, האזרחות שלנו. זהו דבר אובייקטיבי שאינו תלוי בנו. מדובר במציאות גיאוגרפית, שיש לה גם השלכות פוליטיות. זהות זו אינה הזהות היחידה שלנו. כשאנו בבגרותנו מנסים לברר לעצמנו לאן אנו הולכים ואנו במצב של חשבון נפש עם עצמנו, הזהות המקומית אינה נותנת תשובות. מתברר אז שזוהי זהות רדודה ללא עומק, ואין בה מענה למצוקות קיומיות עכשוויות. כשאני כפרט שואל את עצמי "לאן", אני מנסה לברר גם "מהיכן", וזה מחזיר אותי מן ההווה אל העבר. אני עובר אז ממרחב המקום למרחב של הזמן.
נבהיר זאת: בשלב מסוים של בגרותנו, של חיפוש הזהות, אנו מגלים שיש לנו הורים שאמנם גרים עימנו על אותו ציר מקום, אך הם אינם בדיוק חלק מציר הזמן שלנו, כי הם שייכים לדור אחד לפנינו. אנו מגלים שמעל הורינו נמצאים הסבים והסבתות, ומעליהם עוד הרבה דורות שקדמו לנו. ככל שאנו מביטים לאחור בציר הזמן, אנו חשים שלובים ואחוזים בדורות הקודמים בשריגים בלתי נראים. מי שאכן עושה את הבירור הפנימי הזה עם עצמו ואינו מתחפר בזהות רדודה של "אני" ,"כאן" ו"עכשיו" מגלה לפתע את הזהות של הזמן, את השרשרת המופלאה של הדורות שקדמו לנו. אם ראינו קודם באופן טבעי וקרוב את המקום כציר אופקי, הזמן הוא הציר האנכי של זהותנו.
רגע זה של ההתוודעות אל הזמן הוא רגע דרמטי בכל בירור זהות: אנו נושאים עינינו מן הקרקע הארצית מאד ומתוודעים לזהות רוחנית, ערטילאית כביכול. אנו מגלים את השרשרת הארוכה - ארוכה של אנשים שקדמו לנו בסדר הדורות, אנשים שאיננו מכירים ויודעים אותם, וייתכן שאפילו שמם אינו ידוע לנו. אנשים אלה היו בני תמותה כמונו שאהבו ושנאו וקינאו ככל האדם, והם גם הזדווגו והולידו. הם אכן נעלמו, אך הם השאירו חותם: הם הולידו את הדורות הבאים, הם הולידו אותנו.
היחיד המחפש את זהותו בין זמן לבין מקום מבין שזוהי הנקודה המהותית- משמעותית של זהותו. הוא מגלה אז שהוא החוליה האחרונ ה בשרשרת, בינתיים... המשכיות השרשרת תלויה בו, והוא יכול לבחור אם להמשיך את השרשרת הזאת או להינתק ממנה. לכל אדם בכל דור הייתה האופציה להינתק מזהותו המקורית ולערוק מן השרשרת שלו לזהות אחרת. להערכתנו, כל אדם שזהותו המקורית והאמיתית הייתה יקרה לו בחר להיצמד לשרשרת. השרשרת מצטיירת לאדם המברר את זהותו כתופעה מרתקת ומסתורית, שהוא חייב להכיר אותה עד כמה שזה ניתן. הפרט המתלבט יודע שלא יוכל לעולם להכיר את הדורות שקדמו לו ואולי גם לא יוכל לברר על שמותיהם, אך הוא יודע שכאן בשרשרת הזאת טמונה זהותו, כי הוא חלק מן השרשרת הזאת, אם ירצה ואם ימאן. כאשר יהודי מתחבר לשרשרת שלו הוא מתחבר לזמן.
הזיקה שבין ציונות ויהדות אינה מובנת מאליה : אם המקום הוא הישראליות שלנו, הזמן הוא היהדות שלנו, דהיינו: זהותנו הלאומית. אדם שמביט אל השרשרת שלו יודע שהוא חלק ממנה, והוא אינו יכול לבחור אותה. היא פשוט המציאות האמיתית שאין בלתה. אדם יכול להחליט שהוא מתגאה בה, שהוא מתבייש בה, שהוא רוצה לברור לו רק חלקים מתוכה. הוא אינו יכול להחליט שהשרשרת אינה קיימת. הוא יכול לשים חלקים מן השרשרת בסלון שלו וחלקים אחרים במרתף. הוא יכול להחליט שהוא מתנכר לזהותו, אך הוא אינו יכול למחוק זהות זו, כי היא חלק ממנו והוא חלק ממנה. מי שישר עם עצמו ועם זהותו מגלה אז שזוהי זהות תודעתית- פנימית, ואם יחפור האדם בתוך המחצבות הפנימיות שלו יגלה תמיד אותה שרשרת מופלאה, שהוא מחובר אליה כחוליה אחרונה (בינתיים).
הנסיונות השונים במשך הדורות של מתבוללים יהודיים להינתק מן השרשרת היהודית הוכחו ככישלון. כל מי שפעלו מתוך רצון לוותר על זהותם היהודית (הלאומית) ולהיות לאזרחי העולם גילו במוקדם או במאוחר שהם נאלצו להתחבר לשרשרת אחרת, כי העולם מחולק ליחידות לאומיות ואתניות ואינו ערוך עדיין לקבל יהודים תמימים שבאו לגאול את האנושות מכבלי הלאומיות. אותם "צרפתים בני דת משה" במאה ה19 - גילו לחרדתם שהם ויתרו על זהותם הלאומית, אך ילדיהם לומדים בבית הספר על "אבותינו הגאלים". מי שויתרו על אבותיהם היהודיים שיצרו מורשת כה מפוארת, נאלצו להתחבר לשבטי הכובשים הברברים שפלשו לצרפת וכבשו אותה.
ואיפה כאן הציונות? התנועה הציונית קמה מתוך חוויה של דיסוננס עמוק בין הזמן לבין המקום. התנועה הציונית קמה כדי לחבר את הזמן למקום: הזמן היהודי הוביל אל מקום אחד ויחיד, אל ארץ ישראל. מאז היציאה לגלות חי היהודי בכל פזורותיו בדיסוננס בין המקום שבו הוא חי בגלות לבין הזמן, שאליו מחוברת זהותו כיהודי. השרשרת היהודית, התפילות, המערכת ההלכתית, המנהגים והפיוטים - כולם הובילו לעבר ארץ ישראל. ראשו וליבו של היהודי היו מחוברים לזמן היהודי, ואילו רגליו היו מסומרות לקרקע זרה, למקום אחר.
כשהיהודי בגולה התפלל בתפילת "שמונה עשרה" (עמידה) את "ברכת השנים" הוא ידע שאין לתפילה זו נגיעה למקום שבו הוא גר. כשהוא התפלל לגשמים "משיב הרוח ומוריד הגשם", יתכן שמחוץ לביתו קפחה השמש בכל עוז והוא לא ניסה לשנות מציאות זו, באשר הוא התפלל לגשמים בארץ אחרת ורחוקה ממנו - ארץ ישראל. כשהוא התפלל לימים של אביב ושל טל בתפילת "מוריד הטל", יתכן שבחוץ ניתך מטר זלעפות, והוא לא ההין לחשוב שתפילתו תמתן את החורף הקשה. הוא חלם על טל בצמחיית ארץ ישראל. הקיום בגולה נתפס כארעי, והמציאות בארץ הרחוקה והנכספת נתפסה כמציאות האמיתית שיום יבוא והיא תקרום עור וגידים. אין פלא, על כן, שהיהודים לא יצרו בנכר שבו חיו זיקת מולדת לשום ארץ שבה חיו. הם היו שבויים בזמן היהודי, וממילא היו מחוברים למקום היהודי. את נאמנותם למקום היהודי ביטאו ביחס של זרות לכל מקום שבו שהו. המגורים בנכר נתפסו כשהייה בלבד, כלינת עראי.
דווקא במצב של העדר מולדת, חוו היהודים בכל גלויותיהם את הגעגועים למולדת שאינה. גרעין קטן של יהודים היה במולדת לאורך כל הדורות, מעין גחלת לוחשת שמתעקשת לא לגווע. מעין גחלת הלוחשת לגחלים שנשארו בחוץ לבוא במהרה פן חלום שיבת ציון יעלה בעשן ולא יהיה עוד. גם המשוררים ואנשי ההגות לא הרפו מכתיבה על הארץ. בהקשר זה יפים שורותיו של משורר זר שגלה מארצו, אדם מיצקביץ, והחוויה שהוא מתאר כה הולמת את החוויה היהודית. וכך הוא כותב בפואמה "פאן טדיאוש": "ליטא מולדתי, כמוך כבריאות./לא ידעך איש, אלא אם כן הפסידך./כעת את יופייך ונוייך אספר/כי גליתי ורחקתי ממך".
אחד העם במאמרו "שלוש מדרגות" טען שיש להישמר מראייה פשטנית לפיה העם היהודי לתפוצותיו נחלק לציונים וללא-ציונים (דהיינו: מתבוללים). לטעמו, הציונות שמה את יהבה על הזהות המדינית- ארצית, בעוד הזהות הלאומית היהודית נשענת על נדבכים תוכניים- רוחניים שהם מעל ומעבר למסגרת המדינית- ארצית. הציונות הייתה בראשיתה מרד בעבר היהודי ובתכנים היהודיים, אך באופן דיאלקטי היא שבה אל התכנים של המסורת היהודית.
הזיקה לארץ במשך הדורות למזלם של היהודים, במשך אלפי שנים של העדר ריבונות יהודית כאן, לא יצר כאן שום עם זיקת מולדת. הארץ הייתה תמיד פלך נידח באימפריה שכבשה אותה. מצבה הפיסי של הארץ עורר חלחלה בלב כל רואיה במשך הדורות, וספרות המסעות לארץ אכן מאשרת זאת. הנוסע המשמעותי ביותר לענייננו הוא מארק טווין, אשר הגיע לכאן ערב התחלת ההתיישבות הציונית. הוא מתאר (בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש") את השממה הגדולה שהייתה הארץ טרם המפעל הציוני, שהפריח וקומם אותה לתפארת. מעניין שהרמב"ן בפירושו לפסוק התמוה "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" (ויקרא כ"ו, 32), טוען בראייה למרחוק ששום עם לא יצליח ליישב את הארץ, והיא תהיה עבור כל האויבים שיכבשוה ארץ שממה, עד שובם של היהודים: "היא בשורה טובה, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו... והם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".
בחרט ברזל נכתבה נבואה זו במאה השתים עשרה, עד שנתממשה בימינו. ברוח דומה כותב ג'ונס ויליאם דאוסון בשנת 1888: "עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה כארץ ישראל... אותו ערב רב של שבטים מדולדלים שישבו בה החזיקו בה רק כאריסים, כבעלים ארעיים. כפי הנראה בעליל הם מחכים לאלה הזכאים לבעלות קבע על האדמה". והחלום החל לקרום עור וגידים בקצב מואץ מאז ראשית העליות הציוניות.
ואכן זוהי הציונות בתמציתה: חוויה של אהבה עזה לארץ ישראל, של רצון לחבר מחדש את הזמן היהודי עם המקום היהודי היחיד עלי אדמות - ארץ ישראל. היו שניסו לחבר את הזמן היהודי למקומות אחרים, מתוך הנחה שהיהודי זקוק לפיסת קרקע בלבד. התברר שכל הפתרונות הטריטוריאליים נכשלו. אילו הייתה קמה באמת ובתמים מדינה יהודית באוגנדה, כי אז הייתה זו מדינה שבה נמצא הגוף היהודי בלבד. הראש והלב היו נותרים בארץ ישראל. זו הסיבה ששום פתרון טריטוריאלי לא היה לו סיכוי לשרוד ולהצליח. כאשר קם בנימין זאב הרצל וכתב את ספרו "מדינת היהודים" הוא לא היסס להציע את השיבה לארץ ישראל, כיוון שהוא חש שהוא נוגע כאן בחלום של דורות, ורק בכוחו של חלום ישן להניע את היהודים לעזוב את המקום שבו הם חיים בגולה. לכן, גם פתח את ספרו "מדינת היהודים" במשפט: "הרעיון שאני בא להציע לכם הוא רעיון ישן נושן". מתברר שבחיים של עם הרוח חזקה מן החומר . הציונות לא חידשה את רעיון אהבת ארץ ישראל, היא באה להעיר אותה. היא גם לא חידשה את הרעיון שהזמן היהודי מוביל למקום היהודי. היא באה להקים לו כלי ביצוע כדי לממש אותו ולהביא מרגוע לנפש המיוסרת של היהודי שחי "אלפיים שנות" בדיסוננס מתמיד, והקרקע מתחתיו הייתה זרה לו ולזהותו.
הפרשה ההיסטורית שממחישה בחדות את חשיבותה של ארץ ישראל בזהות הציונית היא פרשת אוגנדה. כידוע, בלפור היה זה שהציע להרצל את אוגנדה (1903) לאחר הפרעות ביהודי רוסיה. הוא היה אז ראש הממשלה, ואנו יודעים על מחשבותיו דווקא משיחותיו עם חיים ויצמן לאחר פטירתו של הרצל (1904). בספרו של מאיר וייסגל, מזכירו של ויצמן, מתוארת הפגישה בין בלפור לויצמן: "אלא שקרה היפוכו של דבר. בלפור שאלו לויצמן, מה טעם הוא מתנגד לאוגנדה, בהוסיפו כי זו תוכנית מעשית והממשלה הבריטית כל כוונתה להיות לעזר. ויצמן השיב לו , כי הציונות היא משאת-נפש רוחנית, ורק הגשמתה בארץ- הקודש תקיים את התנועה. הסטייה מארץ ישראל היא מעין עבודה זרה. אוגנדה, יודע הוא, הוצעה מתוך כוונה רצויה, ואולם העם היהודי לא יתן לעולם מהונו ומכוחו ליישובה של ארץ שממה, אלא אם כן זו ארץ שהוא קשור בה קשרי תולדה ורגש. ארץ ישראל השפעת קסם לה, שתרעיד לבבות ותעורר למעשים. ואז באה השאלה והתשובה המפורסמת, שנעשתה חלק של המסורת היהודית, כששאל ויצמן את בלפור, אם היה מחליף את לונדון בפריס. ובלפור ענה, 'לא, אך לונדון היא בירת מולדתי', וויצמן החזיר לו: ' ירושלים הייתה בירת מולדתנו בזמן שלונדון הייתה עוד שדה -ביצה'".
הציונות קמה בשלב שבו היהודי לא יכול היה להימלט עוד מבירור זהותו. מחד - העניקו לו בארצות אירופה אמנסיפציה , ומאידך- המשיכו לרדוף אותו בשל זהותו האתנית. היהודי האותנטי ידע שזוהי שעת ההכרעה המחייבת שיבה לזהות של זמן ומקום. היו רבים שבחרו לנדוד לארצות המערב ( אירופה ואמריקה) ולדחות את ההכרעה על זהותם. הציוני הוא היהודי שחש את הקרע הרוחני - הפנימי ובחר לקבל את ההכרעה היהודית האותנטית: ארץ ישראל. ובמעשה דרמתי זה של חזרה לגיאוגרפיה ,הוא גם החזיר את עימו להיסטוריה:
"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת... ורואה כי חזר האביב כמו הוריק שוב אילן מן השלכת... והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים
להוד אלף שנים מפכות במסתרים" (אמיר גלבוע).
מימוש החלום לא נשלם בדורנו זכינו לכך שהציונות ניצחה. החלום הנכסף להשיב את העם לארצו ולמקומו התממש בחיינו אנו:
"ואשרייך אשרייך לשון חרוצים
המַשְׂכֶּלת לדחות הנֶכֶר בְּקַש
ואשרי השִירה הכותבת 'ארצי'
בלי לחוש כי דרכָה על נָחָש.
ארץ ארץ, מתַי לדבר בךְ נוכַל
כמו לא בפנייךְ , כאילו לֹא בָּךְ?"
(נתן אלתרמן).
ובכל זאת, העם היהודי לא נהר בהמוניו אל ביתו הנכסף, ועדיין רוב העם חי בגולה גם כיום. בכל מהפכה גדולה יש שלב של עייפות החומר וחולשת הרוח, של הינתקות מהחזון הראשוני. אך עלינו להתעשת ולזכור תמיד את המחויבות שלנו לזמן היהודי, וממילא למורשת היהודית. כמובן, יש לזכור תמיד את החיבור של עברנו ומורשתנו עם המקום האחד והיחיד ליהודי עלי אדמות: ארץ ישראל. כל עוד לא נשלם המעשה של קיבוץ הגלויות לכאן, לא נשלמו חובותיו של הציוני. וכל עוד לא הגיעו לכאן כל היהודים מכל תפוצותיהם לא נשלם העידן הציוני.
חידוש היצירה הרוחנית היהודית המילכוד שעליו הצביע אחד העם לא חלף. האידאולוגיה הישראלית- ציונית שהתפתחה כאן במשך חמישים וחמש שנות מדינה מקנה עדיפות למסגרת המדינית - ארצית. היהודי הישראלי נוטה גם כיום לחשוב באותם מונחים פשטניים שמהם הזהיר אחד העם: ציונים ולא ציונים. הוא רואה את זהותו הלאומית בעצם שייכותו למסגרת המדינית -ארצית של ישראל ואת קירבתו ליהודי הגולה הוא בוחן במידת שייכותם לארץ ונכונותם לעלות.
האמת היא שאין משמעות לציונות ללא הזיקה ליהדות. היא קמה כתנועה מודרנית במאה התשע עשרה והישגה הגדול ביותר הוא הקמת המדינה. עם זאת אין לראות במי שחי כאן כמי שמיצה את זהותו הלאומית. לנו כיהודים ישראלים חשוב לשמור על הקשר שבין הציונות לבין היהדות כדי לשמור על רציפות של היסטוריה ותרבות. בעידן שלנו יש לחזור לתביעה של אחד העם להקים כאן "מרכז רוחני": כוונתנו כאן לזהות שלמה של היהודי הנשען על המסגרת המדינית-ארצית, אך חותר לקשר מתמיד עם המסורת היהודית לדורותיה וליצירה רוחנית יהודית. הדרישה לזיקה מתמדת לתרבות היהודית היא תביעה פנימית של כל יהודי המחפש את זהותו הלאומית השלמה. על-ידי נביאינו נתבענו שלא להיות ככל הגויים בית ישראל, אך בשימור הזיקה הלאומית הבה נלמד מהמתוקנות שבאומות המטפחות את תרבותן ונשמור על זיקתנו לתרבותנו הלאומית , בבחינת "כזה ראה וחדש".
הציונות המחוברת למקורותיה היהודיים אינה יכולה להיצמד למתכון יהודי אחד. כתנועה לאומית של עולם יהודי מגוון כל כך, היא פונה אלינו היום ומציעה לנו היום אופני חוויה יהודיים שונים העונים על הפלוראליזם היהודי. וזו אכן תביעתנו ממנה: אם אכן לא תתכחש הציונות למקורותיה היהודיים, נוכל לראות בה אנו היהודים הישראלים את הביטוי האמיתי של יהדותנו, כיוון שהיא מובילה אותנו לזהות יהודית שלמה יותר.
