כלל ידוע מקדמת דנא, כי עשיית צדק איננה נחלת בעלי הממון ואף אין במהותה משום התניה למצב הכלכלי שבין המתדיינים. כך אף קיימים מספר הוראות הדין שתכליתם להקל עם המתדיינים חסרי היכולת, בדרך של פטירתם מתשלומי אגרה מחד, ואף נתינת זכאותם לסיוע משפטי בלא תשלום של שכר טירחה מאידך.
ברם, חרף הרציונאל המוכל בדין, שמטרתו כאמור לפתוח את שערי בית המשפט לכלל גווני הציבור, ולאפשר לכל אלו לטעון לצדקתם בגדרי הערכאות השונות, מתפתחת מזה זמן תופעה קשה שיש בה, לא בלבד להרתיע את הציבור החלש יותר מלפנות כלפי טרקלין בתי המשפט, אלא גם להדיר רגלם ולהימנע ככל שאפשר מלהביא סכסוכם בפני הערכאות המוסמכות בחוק.
תופעה זו, המוגדרת כפסיקת הוצאות משפט נגד הצד שהפסיד במשפטו, היא זו שבימים אלו מכניסה את המערך השיפוטי הכללי לבחינת "צדק לאמידים בלבד" ואת באמצעות פסיקת הוצאות גבוהות. לפי שורת הדין, תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות ומקנות סמכות לבתי המשפט לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד נגד המתדיין שהפסיד במשפטו.
הלוגיקה שמובנת בגדרי סמכות זו, מכילה את העיקרון לפיו הצד שהפסיד במשפטו נדרש לשפות את הצד השני אשר נגרר להוצאותיו עקב ההליך המשפטי. עיקרון זה מצוי בגדר הסבירות, אולם, השימוש שנעשה בו, באופן בלתי מידתי, מטעם בתי המשפט השונים, במקרים שונים, מפר, הלכה למעשה, את נקודת האיזון שבין זכותו של צד לפנות לערכאות משפטיות ככלל, לבין חובתו לשיפוי הצד השני שנגרר כאמור להליך המשפטי בעל כורחו.
כך, בהמשלה, במסגרתו של הליך משפטי מסויים, בית המשפט לעניינים מינהליים פסק הוצאות משפט בסך של 57,500 ש"ח נגד מועמדת בבחירות שעתרה בעוון פגמים, שלטעמה, נפלו בהן. סכומים גבוהים מסוג אלו, אינם חריגים במסגרת השימוש של בתי המשפט בסמכותו לפסוק הוצאות, זאת, על אף שסכומים מסוג אלו, יש בהם כדי להביא מתדיין כדי פשיטת רגל, רק משום שביקש להוכיח צדקתו בערכאות המוסמכות של בתי המשפט.
כך גם בקירוב, במצב דברים, בו מתדיין שהפסיד במשפטו רק משום מצב משפטי לא ברור ו/או מחלוקת בין בתי המשפט השונים בסוגיית פרשנותו של דין כזה או אחר, עלול למצוא את עצמו בהליכי פשיטת רגל, רק משום שהתגבשה דעתו לפנות לערכאות בתי המשפט. יוער, בהקשר זה, כי גם זכות הערעור המתייחסת בכללותה לפסיקת הוצאות משפט מצד הערכאה הדיונית, אין בה להועיל, שהרי הלכה פסוקה היא שבתי המשפט שלערעורים לא יתערבו בהחלטות מסוג אלה.
דהיינו, אף במידה וצד שנפסקו לחובתו הוצאות גבוהות ובלתי צפויות, לכשאין ביכולתו לעמוד בתשלומן, נשללת ממנו, אפריורית, זכותו לערער על דבר פסיקתן. במצב דברים זה, בו אין כל אחידות ו/או ודאות בסכום ההוצאות שהצד המפסיד עתיד לספוג, הכיצד זה, שבמצב כלכלי רעוע, יעיז להיכנס לטרקלין בית המשפט בטרוניה כזו או אחרת כנגד הצד שעיוול לחובתו. הכיצד ישקול צד באם להגיש תובענתו, לכשאיננו יודע מהו הסכום עליו לחסוך בצידה של תובענתו, לשם כיסויין של הוצאות עתידיות, באם יפסיד בסופו של יום.
בעייתיות זו, השלכתה הדומיננטית הינה הרתעת הציבור, הבלתי אמיד, מכלל לשקול פנייה כזו או אחרת בפני בית המשפט, ולאור חובת הליכי הצדק שמקורם בבחינת "צדק לכל", אין אלא לשרת המשפטים להורות, באופן של תיקון התקנות, על הגבלת סכום ההוצאות המקסימלי שיש לחייב צדדים שונים להליכים המשפטיים השונים.
במידה וזו לא תעשה כן, יוותרו ערכאות בתי המשפט פתוחות אך ובלבד לבעלי הממון ולבעלי ההון, נסיבות שאין להשלים עימן.
