די לקשקוש

תלמידי ביה"ס היסודי בישראל, לומדים להכיר את המשפט: "כל הדרכים מובילות לרומי". חובבי השירה והפזמון מכירים את השורה: "כל הנחלים זורמים לים", וצרכני התקשורת בישראל שמעו ושומעים, קראו וקוראים, כל יום כבר 30 שנה את הקביעה:
"כל הצרות מוליכות לכיבוש".

הכיבוש הוא אם כל חטאת, הכיבוש הוא מחלה ממארת, אין אור בלי סיום הכיבוש, הכיבוש השחית ומשחית, הכיבוש הוא הסיבה לאלימות בחברה, הכיבוש יגמור אותנו, הכיבוש עולה מיליארדים, אין כיבוש נאור, סיום הכיבוש יבריא את החברה, חייבים להביא סוף לכיבוש, די לכיבוש! כיבוש, כיבוש, כיבוש, כיבוש... חלאס! כירבשתם לנו ת'מוח עם הכיבוש.

מאחר וכך, אין להימלט מהשאלה - מהו כיבוש? מגדירי ההגדרות בטוחים שהכיבוש, זה מה שהם חושבים. דהיינו: כל מה שנכבש/שוחרר ביוני-67. וכדי לקבל שקט - על שלום כבר לא מדברים כאן- צריך לסיים את הכיבוש. דהיינו להתכווץ. הם בטוחים שלהתכווצות הזו יש סוף: גבולות הקו הירוק. אלמלא יהירותם, היו מן הסתם רואים, שבמגרש הזה ישנם עוד שחקנים, ואלה יש להם הגדרות אחרות.

יש את אפי איתם ובני אלון, שטוענים: לא כבשנו, שחררנו. א"י כולה שלנו מדאורייתא (הבאתי אותם סתם כדי להקניט - אני יודע שיהודים ימנים לא נחשבים).

יש גם את אבו-מאזן הפרגמאטי שטוען: כיבוש הוא, נכון, כל השטחים שכבשה ישראל ביוני 67. אבל- רוצים סוף לסכסוך? הינה הפיתרון: מדינה פלשתינית בגבולות 67, פלוס מתן רשות לפליטי 48 (אלה שירצו) לשוב לבתיהם בתוך ישראל (פרגמאטי = חסיד תורת השלבים) לידו יושבים אנשים שמוכנים "להתפשר" על גבולות החלוקה.

ויש את מוחמד דף - הוא הכי עצבני- שטוען: לא נוותר על אף גרגר מאדמת הפלשתינים. וליהודים, מוכי העיוורון הנאור שלא קולטים, קבלו הסבר: פלשתין = כל האדמה מהירדן עד הים. ואם ישנם כאלה שממש ממש לא מבינים מה פירוש המילים "לא נוותר", לאלה יש לו אמצעי המחשה: "חומר נפץ". זה יכול להיות קטיושות, פצמ"רים, מחבלים מתאבדים, מטעני צד- הכול הולך.

שורות אלה נכתבות בגין מאמר שכתב ד"ר שמואל גורדון (מחלקה ראשונה- 15.10.05), שבו הוא מביע תמיכה נלהבת ברעיון הנסיגה החד-צדדית. הוא מקפיד לא להשתמש במילה "גירוש", מפני שאותו לא הוציאו בכוח מביתו בניגוד לרצונו.

"עלינו לעצב וליישם אסטרטגיה חד-צדדית מדורגת..." כותב גורדון. דהיינו, "לא במכה", לאט, לאט. ישוב אחרי ישוב. מי היה מאמין: תוכנית השלבים של ערפאת מיוחצנת על-ידי קצין בכיר במיל. טייס קרב בעברו.

שמונה ימים לפניו, פרסם העיתונאי עקיבא אלדר (הארץ/ 7.10.05) מאמר שבו הוא מביא ציטוטים מפיו של האלוף (מיל.) עמירם לוין. לא הייתי מתייחס לשני המאמרים האלה, אלמלא אני מזהה התפשטות מחלת התבוסתנות. פעם לא דיברו כך. וכה אמר האלוף: "עלינו להודיע היום, לא מחר, שתוך שנתיים אנחנו מסיימים את הכיבוש".

אתם שואלים איך? הינה התשובה (ציטוט מילה במילה): "כדי להמחיש לפלשתינים ולעולם שאנחנו רציניים, כל כמה חודשים צריך לצאת מקטע נוסף בשטחים, לפרק מאחזים והתנחלויות, ולהודיע שהקו שאליו נסוגונו הוא הגבול".

בקיצור, גם הוא, כמו ד"ר גורדון (ורבים אחרים) מתגעגעים לדמעות, לבולדוזרים, ולרמיסת אחים. הסרט הקודם היה להיט, אין סיבה שלא נתחיל לעבוד על "הינתקות 2". לא צריך להציב תנאים, אין צורך בהסכם, ומבחינתם של הבכירים, ד"ר גורדון והאלוף לוין, המחבלים יכולים לרקוד כמה שהם רוצים. הם בטוחים בכוחו של צה"ל.

אומנם אני, את הפרסום שלי קניתי בזכות המצאת ה"זיוה", ולעומתי, מר גורדון הוא טייס שראה ממעוף הציפור את המרחבים העצומים של המדינה, והאלוף לוין, ראה את הלבן בעיניים של אהוד ברק.

ובכל זאת, בלי תחושת קטונתי, אני אומר לשניהם: אחים יקרים, הטעות שלכם מסוכנת. היא מבוססת על אבחון לקוי של הבעיה האמיתית. אתם רואים ושומעים את מנהיגי הטרור שמדברים על פלשתין מהים עד הנהר- ואינכם קולטים. דווקא אלה יפוצצו כל שקט עתידי.

איך אני יודע?

בזמן ששניכם התנפחתם מאופטימיות לנוכח התמונות המרגשות משטוקהולם (דצמבר 94) בהן נראו רבין ז"ל פרס וערפאת חוגגים את זכייתם בפרס נובל, חברי ואני ראינו בטלוויזיה סרט אחר. מדובר בסרט אימה שבו נראו אוטובוסים, גדושי נוסעים יהודים עפים באוויר. ככה זה. מאז המצאת השלט רחוק, כל אחד רואה את הסרטים המועדפים עליו.

די לקשקוש. על איזה כיבוש אתם מדברים. אין אף יהודי שרוצה לשלוט על עם אחר. לדעתי, רוב היהודים היו שמחים, אילו נמצאה נוסחה שמבטיחה שקט, לפיה- "הם שם ואנחנו כאן".

הם- הכוונה הפלשתינים. כולל אלה שבארנקם תעודת זהות כחולה. אין לי ספק שאם בצד אחד של הגבול יגורו אלה שמתרגשים מהדגל וההמנון היהודי, ובצד השני יגורו אלה שמתרגשים מהדגל וההמנון הפלשתיני- נהיה אחל'ה שכנים. ואם יש לאדונים הנכבדים רעיונות אחרים, אדרבא שיציעו. אבל-

קודם חייבים להגיע להגדרה משותפת על "מהו כיבוש", ורק אח"כ לחשוב על פתרונות. החמאס הוא לא בעיה של אבו-מאזן, כמו שרבים מיכם אומרים. אלא הבעיה שלנו. אבחון לקוי, יביא בהכרח לתרופה לא מתאימה, ואת המחיר נשלם כולנו. בדם. ומה אח"כ?

חוזרים לנקודת ההתחלה... הרי היינו בסרט הזה, לא?!