לכבוד השמחים לנפילתי העיסקית

נכון, היתה לי פעם רשת מסעדות מצליחה, והיא קרסה. מה זה אומר? האם העובדה הזו פוסלת אותי להחזיק בהשקפת עולם משלי? האם אסור לי להפיץ את דעותיי, בדומה לפובליציסטים אחרים?
שורות אלה נכתבות כמחאה בגין שתי תכונות שמאפיינות ישראלים. כולנו מכירים אותן. מדובר ב"חוסר פרגון" וב"שמחה לאיד".

לומר את האמת, אינני מאמין שבכוחן של השורות הנכתבות לשנות אנשים. ובכל זאת, חוסר פרגון לאנשים מצליחים, והשמחה לאידם של הנופלים, מוכיחה שמשהו פגום בתפיסתנו את עצמנו כחלק מקולקטיב. שמחה לאיד היא שמחה לא מוסרית. השמח לאידו של אדם מסגיר שינאת בריות החבויה בו.

נכון, אני זה שהקמתי את רשת המסעדות "נרגילה" ואני האחראי הראשי לנפילתה. אז מה? מה זה שייך למאמרים שאני כותב בענייני אקטואליה. מדוע יש בין המגיבים כאלה שמעדיפים להתווכח איתי באמצעות התעלמות מהנושא הנדון, ואזכור עברי העסקי שאני "פושט רגל" (מה שלא נכון), ו"מסעדן כושל"?

לפני שאני מביע את דעתי על התופעה של השמחה לאיד, ברשותכם כמה מילים על "נרי אבנרי, המסעדן הכושל". אני אדם נכה, רתוק לכיסא גלגלים. הקמתי עסק מאפס - מסעדה תימנית ברחוב בן-יהודה בתל אביב.
המסעדה הצליחה, ולמרות זאת העיריה סגרה לי אותה. פתחתי מסעדה נוספת. גם היא הצליחה. פתחתי שלישית ורביעית. בסך-הכל 22 מסעדות ושני פאבים. קניתי מפעל כושל של מוצרי בצק ומכרתי את מוצרי "נרגילה" ברשתות השיווק. כדי להדביק את הביקוש עבדו במפעל בשלוש משמרות. בתקופת השיא העסק שלי העסיק כ-1,500 עובדים.

הגיע לי להצליח, מפני שאני, למרות הנכות שלי, אדם חרוץ, חדשן, נועז ומוכשר. וכמו שהגיע לי להצליח, הגיע לי ליפול.
במבחן ההצלחה לא עמדתי בכבוד. נשמתי את האוויר הממסטל שבפסגת האולימפוס. הפכתי לאיש בוטה ויהיר. פגעתי בהרבה אנשים. חלקם עזרו לי בתקופות קשות. בקיצור, ההצלחה עשתה לי רע. הנפילה היתה מהירה ורק אחרי שנחבטתי בקרקע, התעוררתי.
מי שחווה אופוריה יבין על מה אני מדבר.

הייתי במשבר נפשי קשה. עשיתי עם עצמי חשבון נפש נוקב ואני מאמין שחזרתי לעצמי. עכשיו אני כותב ספר, ופה ושם אני חושף את עצמי לתגובות של קוראים שמגיבים למאמרים המכילים את דעותיי בנושאים אקטואליים.

אין לי בעיה עם מגיבים אינטליגנטים הסבורים שאני טועה. ותתפלאו, גם אין לי בעיה עם אלה שלא מגיבים לגופו של עניין, אלא דואגים להשמיץ אישית ולהזכיר לי שאני "פושט רגל" ו"מסעדן כושל". למרות שהתגובות האלה מצערות אותי, אני נשבע בהן צדק -
אינני נעלב.

כמה מילים לאלה השמחים שנפלתי. אני לא הראשון וכנראה גם לא האחרון שנופל.
מאחר וזה קורה מדי פעם, קבלו תיאור מקוצר "מה פירוש נפילה", ואחר כך תחליטו אם זה משמח.
ובכן, עסק שנסגר זה אומר מפוטרים. מי שהיה מובטל יודע: מדובר במשבר קשה. זה מתבטא בנדודי שינה, ניתוק מהסביבה, חוסר תיאבון, עצבנות יתר, הסתגרות, תחושת השפלה, ובמקרים מסוימים גם תלות. זה סיבה למסיבה?

בעל העסק שהסתובב קודם גאה מוצא את עצמו בזירה אחרת לגמרי. בתי משפט והוצאה לפועל. ובמילה אחת - נרדף. אפשר לדחוס לתוך המילה האחת הזו אין סוף תחושות. כולן, אנטי עשייה. ולמי שהיה רגיל ליצור, זה קשה. אנרגיות שמושקעות בכיבוי שריפות ומנוסה, סוחטות ומתישות. תודה לאל, אני אחרי זה.

עכשיו, אחרי קריאת השורות האלה, שכל אחד ישאל את עצמו: מה כל כך משמח בעובדה שאנשים נופלים? שעסק קורס? ואם בכל זאת עדיין ישנם כאלה שנהנים, להם אני אומר:
"שיבושם לכם". אני מכיר הנאות יותר מוסריות.

בדבר אחד אני בטוח - אחרי שאסיים את כתיבת הספר אחזור למסעדנות, ואוכיח שעוד כוחי במותניי.

ולסיום, הערה ארוכה ליגאל כהן מרחובות:
לך יש תירוץ טוב - אתה אובססיבי. ובכל זאת, תתפלא, אני מקפיד לקרוא אותך. אתה מזדהה בשמך המלא, עומד חשוף מאחורי האובססיה שלך ואין לך בעיה להתבזות.
אמרתי שאני מקפיד לקרוא אותך מפני שניכר בכתיבתך שההצלפות של מורי מוסא, החדירו בך פנינים ושקראת בחייך ספר או שניים.
תמשיך להפיץ את האובססיה שלך. אין לי ספק, שהישיבה מול המקלדת יותר זולה מהישיבה מול פסיכולוג.
ואם יורשה לי להתנבא בקשר אליך, אני מעריך שבסוף תצליח לנתק את האוזן שלך מהמשקוף. שתהיה לך שנת חופש.
ולכל אלה השמחים לאידי, שתהיה לכם שנה סבירה.
זהו, אני את שלי אמרתי.