היתר פונדקאות גם לזוגות בני אותו המין נדון בכנסת. כצפוי ביריד הדעות הנחרצות, נדונה ההתייחסות לעצם ההוויה הלהטבי"ת יותר מאשר להתייחסות לזכויות, ואף יותר מאשר ההתייחסות לפונדקאות עצמה. בדיון נאמרו שני משפטים הטעונים בחינה מיוחדת.
חברת הכנסת
מיכל בירן הטיחה בחבר הכנסת מוטי יוגב את המשפט "
אם זה היה תלוי בך לא הייתי יושב בכנסת. איני אישה. הפסדתם בקרב"! לא נכון.
הבית היהודי איננו ומעולם לא דגל בנעילת הכנסת בפני נשים. חברת הכנסת בירן כמובן יודעת זאת. בינה לבין הבית היהודי לא היה קרב על ייצוג נשים. לכן כשהיא אומרת "
הפסדתם בקרב", היא מתכוונת לקרב אחר.
חבר הכנסת מוטי יוגב, הבין אל נכון לאיזה קרב היא מתכוונת, והשיב לה "
הסיכוי שלכם לגבור על העם היהודי הוא אפסי"! אין לטעות עוד. חברת הכנסת בירן סבורה כי הקרב על זכויות הלהטב"ים הוא קרב על עתידו של העם היהודי, וחבר הכנסת מוטי יוגב, בניסוח משונה ובלתי רציונלי בעליל אומר כי לחברת הכנסת אין סיכוי לגבור על העם היהודי. בניסוח הזה, האויב בו לוחמת חברת הכנסת הוא העם היהודי, לא עתידו, לא מהותו, לא מיצובו במודרנה או במסורת פונדמנטליסטית, אלא בעם עצמו. יוגב הוא העם היהודי, והיוצא לחלוק עליו, הוא במלחמת אין סיכוי בעם היהודי.
גם כשהמפלגה שיוגב הוא נציגה בכנסת הואילה לקרא לעצמה ביוהרה מנכסת "הבית היהודי", היא לא אמרה שהיא העם היהודי. היא אמרה ואומרת כי היא נאבקת על עתידו של העם היהודי. אבל חבר הכנסת יוגב אינו מדבר מתוך חדרי הבית היהודי. אבל הבית היהודי לא יגער בו. הוא גם לא יתמוך בו. הוא יפטור עצמו מדיון בהבדל הדק בין מאבק על עתיד העם היהודי לבין ניסוח האומר כי היהדות עצמה לוחמת על נפשה והודפת בהצלחה את אויביה, במשהו מעין אמירה כי מדובר בדקדוקי עניות, בסגנון, במשהו מזן נודע זה. אבל לא מדובר בכך.
חבר הכנסת מוטי יוגב לא יכול ללומר באורח בוטה יותר את מה שהוא מאמין בו. היהדות במצור. היא בקרב. התומכים בזכויות להטב"ים הם יהודים הקמים על העם היהודי. גם חברת הכנסת בירם מדברת על מלחמה. קצת אחרת. מלחמת דעות. מלחמת עמדות. מלחמת השקפות מלחמת חקיקה. אבל היריב מולה הוא המפלגה שאינה דוגלת במה שהיא דוגלת בו, בעיניה. היא לא רואה את הדברים דרך מילון שיש בו ערך 'מחלוקת', או 'פולמוס', או 'ויכוח'. במילון שלה יש ערך 'מלחמה', 'קרב'. היא אומרת שהיא ניצחה. שהעולם המשתנה והמתפתח הוא העולם שהיא בוחרת בו, והוא עולם שמכה את עולמו של חבר הכנסת מוטי יוגב שוק על ירך. במילון כזה קשה לבנות טקסט של עם. אבל, עם זאת, היריב הוא מוטי יוגב. לא עם ישראל.
במילון של מוטי, יוגב מוטי יוגב עצמו אינו קיים. קיים עם ישראל. הוא עם ישראל. עם ישראל במלחמה. אין סיכוי שאויבו, המיוצג על-ידי חברת הכנסת בירן יגבר עליו. לא על מוטי יוגב. על עם ישראל.
האמור בזה אינו בחינת דקדוקי עניות. האמור בזה הוא בחינת אבחנה כואבת כי בחזית המאבקים הדמוקרטים הפוליטיים, דיון על פריסת זכויות הוא מלחמה. לאמת, בפורום הפרלמנטרי מחליט רוב מול מיעוט על חוק, אבל לא הרוב ולא המיעוט רואים עצמם כעם לגיטימי מול עם בלתי לגיטימי. המחשבה כי בכנסת יושבים יהודים האוסרים מלחמה על העם היהודי היא מחשבה סוטה. ייתכן כי היא התפתחות אורגנית של אמירה כי 'יהודים שכחו להיות יהודים', אמירה מקוממת מכל צד של המפה הפוליטית ממנה התעופפה לה לזירה. אבל אמירה זאת היא תמימה אל מול הפרחת ניסוח האומר כי העם היהודי עצמו נמצא במלחמה באויביו היהודים.
העם היהודי הוא עם של כל היהודים. כל היהודים הם בנים לעם היהודי. במדינת ישראל יש במה בה יכולים כל היהודים לדון בחוקים טובים ובמשפטים המסדירים את חייהם של אזרחי ישראל. רוב פרלמנטרי יהודי איננו הופך מיעוט פרלמנטרי יהודי ללא יהודי. מיעוט פרלמנטרי יהודי איננו כופר בלגיטימיות היהודית של הרוב הפרלמנטרי למרות שרוב דמוקרטי מכריע מה עושים ומה לא עושים אזרחים, למעשה. הזירה של עתיד העם היהודי, של מהותו, של בשורתו, של מיצובו בהיסטוריה הנארגת יום יום היא העם היהודי כולו, בארץ, בתפוצות, בישיבות באקדמיה, בספרות, באמנות, בערבות ההדדית, באמונה בעתיד, בקרבה האינטימית לעבר, ובשוליים, גם בפוליטיקות, בשולי שוליים.
העם היהודי העתיק הוא למוד התפתחות. הוא מושרה מראשית היותו במסורת של היבנות, מתחדשת, נאמנה לתשוקת קיומה בעולם, מתהווה ודבקה בעיקר שניסחו נביאיה "מה השם דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך". אין לה ועדה. העולם הוא הסדנה בו היא מתחשלת.
