יותר משבועיים עברו מאז רצח שלושת הצעירים בצומת גוש עציון – והפשע הנורא הזה כמעט נמחק מתודעת הציבור. ימי סוכות העליזים, פיקניקים וטיולים, ריח הסתיו והמנגלים, יפים היו לדחוק הצידה ארועים כואבים. פניהם המחייכות של כנרת, מתת ועוז זכרם לברכה, קפאו לנצח מעל דפי העיתונים, אבל רק ליום-יומיים. ספק אם ישארו בתודעה, מלבד אצל בני משפחותיהם השכולות.
עוד מעשה טרור – יאמרו האדישים – וכי מה אפשר לעשות? צריך להמשיך הלאה. בעוד אנחנו חוגגים, ה"חמאס" ושאר אירגוני הטרור מתכננים את המכה הבאה. היא יכולה להיות ביו"ש, היא גם יכולה להיות בגוש דן, שבו מתפתל "מצעד האהבה" הדקדנטי והאבסורדי.
וכי מה רע באותו מצעד בלב תל אביב, או במראה ההמונים בפארקים ובשמורות הטבע? טוב שהמוני ישראל מנסים להמשיך בחיים נורמליים בתוך השגעון של הטרור הפלשתיני והנסיגות הישראליות. ועם זאת, ראוי לנצור בלב את דמויות השלושה שלא זכו להגיע לסוכות תשס"ו ופתיל חייהן נגדע באיבו בידי רוצחים שפלים.
היה זה רצח נוסף בשלשלת הטרור, רצח שהוא בבחינת תזכורת כואבת לכך שהרע מכל אולי עוד נמצא לפנינו. אינתיפאדה מחודשת עלולה ליפול עלינו - גם אם הנשיא בוש מקבל, מצד אחד, את ה"נשיא" אבו- מאזן בכבוד מלכים בבית הלבן ומרעיף עליו שבחים בדבר רצונו בשלום ובדמוקרטיה, כאילו עידן חדש, אופטימי, נמצא לפתחו של המזרח-התיכון, ומצד שני מנסה לרסן את ישראל בתגובותיה.
אבל החמור מכל איננו אדישות הרוב בישראל לדם המוסיף להישפך, ולא חוסר האונים של ממשלת ישראל – שכרגיל מכנסת את גורמי הביטחון "לדון במצב" רק לאחר מעשה – ולא טיפשות היושב בבית הלבן ויועציו מהסטייט-דיפרטמנט. החמור הם דוקא אותם דיבורים אצלנו, שמצדיקים ומעודדים את האויבים. למשל, המודעה של "גוש שלום" הבוגדני, לפיה רוצחיהם של הנערים היהודיים עושים כמעשי האצ"ל ולח"י בשעתם.
במלים אחרות: אליבא דאותה מודעה, כמו אירגוני המחתרת היהודיים בטרם קום מדינת ישראל, גם האירגונים הפלשתינים נלחמים בכובש זר ולכן אפשר "להבינם". ישראל וצה"ל ביו"ש כמוהם כשלטון הבריטי הזר בארץ-ישראל בזמנו. על-פי אותה פירסום נלוז, אפשר להבין כי לוחמי המחתרות היהודיות שלחו רוצחים-מתאבדים לחסל אזרחים תמימים בטרמפיאדות. רק מוחו הקודח והמעוות של אורי אבנרי ושל תומכיו הסהרוריים יכול ליצור משוואה כזאת בין לוחמים מוסריים כמו שהיו אנשי האצ"ל בזמנם ובין רעולי הפנים השטניים של ה"חמאס" הרצחני.
אבל לא רק אורי אבנרי. על דניאל בנאי שמעתם? רובכם המכריע בוודאי שלא. התל אביבי הזה, בן 26, זכה בערב סוכות שביכורי יצירתו הספרותית יתפרסו-יתפרסמו על פני עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות" החגיגי. זה הגליון, שעמודו הראשון הביא דיווח נרחב על הרצח הנורא בצומת גוש-עציון מלווה בצילומיהם של שתי הנרצחות והנרצח, יפי התואר והטוהר.
לצד הסיפור מפרי עטו, נשאל אותו בנאי, מוכר ספרים לפרנסתו: מה מכעיס אותך? ותשובתו: "מכעיס אותי שאין שואל ואין משיב נוכח דמם השפוך של ערביי ישראל ואחיהם הפלשתינים". כך!
אז נכון, העמוד הפנימי, המוקדש לסופר-המתחיל, הוכן ימים רבים לפני הרצח המשולש, שמילא את עמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" בערב החג, אבל אותו בנאי יודע, שלא היה זה הרצח הראשון וגם לא אחרון של ישראלים. הוא סימן לעצמו את הנתיב ה"נכון", בעקבות יהושע, עוז, גרוסמן, סמי מיכאל ואחרים. מסתבר כי יש להם ממשיך, תלמיד שמתחיל דרכו בצעד שמאל ואפילו הרחיק לכת מהם באמירתו החמורה, הסלפנית, אפילו האנטישמית.
אולי תעמוד לו נקודת זכות, לדניאל בנאי, שהוא כאמור רק בתחילת דרכו, שמא עדיין איננו יודע לברור כהלכה את מילותיו, לפחות בעל-פה. ואולי בינתיים היכה על חטא, על שדברים אלה פורסמו בשמו ועוד בעיתוי אומלל שכזה? אבל אל נתפלא אם בקרוב יפרסמו המדורים לספרות ומוספי סוף-השבוע ראיונות נוספים איתו. המראיינים ישחרו לפיתחו, יבקשו לפרסם כל מה שייצא מתחת ידו.
דניאל בנאי, המודרך על-ידי פרופסור שמאלני בשם חנן חבר, כבר מצא עצמו, עם פירסומו הראשון, על הדרך הפוליטית ה"נכונה", מתקבל בתשואות על-ידי הבראנז'ה השמאלנית בספרות, באקדמיה ובתקשורת, בעוד כנרת, מתת ועוז (מה לעשות? – יהודים, לא ערבים), מיישובי הר חברון, נחים את מנוחתם האחרונה בהר המנוחות בירושלים ובסוסיא שבדרון הר חברון.
...ולא "יבשה הדיו", כמו שאומרים, על רצח השלושה בצומת גוש-עציון, והנה דם יהודי נוסף נשפך, והפעם בלבה של חדרה. התיכנון של מעשי הרצח הבאים יצא אל הפועל מהר יותר מכפי שאפשר היה לצפות. עוד חמישה שמות נוספו לרשימה המתמשכת של קרבנות הטרור הפלשתיני (וביניהם גם תושב בקה אל-גרביה)... אבל לא על הדם השפוך הזה מקונן סופר עברי מתחיל ודניאל בנאי שמו.
