כבר שנים אני כותב על פרשת השבוע בראי האקטואליה (או להפך) ואני חייב להודות כי מעולם לא חזיתי מצב ירוד כפי שהגענו אליו לאחרונה. ומה שיותר עצוב זה שכרגע הרושם הוא שעוד לא הגענו לדיוטא התחתונה, שיש עדיין לאן לרדת ואנחנו ממשיכים בתנועה באותו כיוון. פעמים רבות כתבנו במסגרת הזאת שהבעיות האמיתיות שלנו אינן מול אויבינו שמבחוץ, שהסכנות הקיומיות ר"ל, טמונות בתוכנו. לא פעם כתבנו כאן שעלינו להתרכז ולפעול במלוא העוצמה במלחמה נגד האויב הפנימי. הוספנו גם שבאויבים מבחוץ, בין האויבים הגלויים ובין אלה הנסתרים, יטפל הקב"ה, כפי שאנחנו רואים שהוא אכן מטפל בהעירו את רוחם להלחם ולהשמיד זה את זה.

אמרנו שההכנה של צה"ל למלחמה מול אויבים חיצוניים, עם כל הכבוד וצריך שיתכונן היטב, אינה יכולה להצדיק את הריפיון שמול האויבים מבפנים. מן הסתם ברור לכל בר דעת שהערנות וההכנות אל מול סכנות מבחוץ אין בהן כדי לאיין את הסכנות שמבפנים ועל כן חייבים לפעול לפחות במקביל בשני המישורים. שלא לדבר על כך שלענ"ד, כעולה מפרשת השבוע בפרט ומהוראות התורה בכלל, החוסן הפנימי הוא הקובע בכל מה שקשור לעצם הקיום היהודי ולכל מה שמתלווה לקיום הזה. אבל אצלנו אין שום טיפוח של החוסן הפנימי, שעיקרו הוא חיזוק מתמיד של הזהות הלאומית, וממילא נוצרו חללים תודעתיים ענקיים שבתוכם צמחו רעיונות מסוג מדינת כל אזרחיה ומסתנניה.

על הרקע הזה אפשר להבין גם את מאבקי הכוח שבין רשויות השלטון אצלנו. רשויות אלה, שאמורות לשמור על גבולות הגיזרה שביניהן כדי לאפשר תפקוד תקין לטובת העם והמדינה, מושכות כל אחת לכיוון שלה כאשר המטרה היא צבירת כוח. על חשבון הרשויות האחרות כמובן. לשיא שלילי הגיעו הדברים בימים האחרונים בעימות שפרץ בין צמרת פיקוד המשטרה ובין צמרת השלטון הפוליטי. ובכלל לא בטוח שזה הסוף. כאמור, שורש הבעיה טמון בהזנחה שלנו את תודעת הזהות הלאומית. וזה לא שטיפוח הזהות כשהוא לעצמו יספיק כדי למנוע הדרדרות כנ"ל, אבל תודעה של זהות עשויה לספק מצפן שעל פיו יתנהלו הדברים. בהעדר מצפן כזה, כל אחד מושך לכיוון שלו ואלה התוצאות.

חייבים קבלת עול

ותהליך ההדרדרות הוא לגמרי מובנה ולכן גם לגמרי צפוי; בהתחלה השכל שלי הוא שקובע עבורי ובהמשך, ככל שמתקדמים במעלה הסולם, השכל שלי קובע גם עבור הכפופים לי. אבל השכל אינו שליט בלעדי. כי בין אם מודים בכך ובין אם מתכחשים, יש גם לחצים והשפעות חיצוניות. ואז השכל מוצא הצדקות למעשים ולתופעות שלגמרי למטה מן השכל וזה המצב שאליו הגענו למרבה הצער והדאגה. כאמור, השבוע הגענו לשיא שלילי, לנקודת שפל שספק אם הייתה כזאת בעבר. וזה קורה בפרשת משפטים, הפרשה מספר 'חי' בתורה, הפרשה שתוכנה כולל הדרכה פרטנית כיצד לנהל חיים יהודיים, כיצד להמנע מהיסחפות לכיוון היפך החיים. יש בפרשה המון מצוות אבל יש אמירה אחת מכוננת.

האמירה הזאת באה כמענה למשה שהביא אל העם את דברי ה'. (פרק כד): [ז] וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. רש"י מפרש שהוא קרא לפניהם את כל התורה מבראשית ועד לאותה שעה, כולל כל המצוות שכבר הספיקו לקבל. והנַעֲשֶׂה שלהם קודם לוְנִשְׁמָע, מה הרעיון? איך אפשר לעשות אם עוד לא שמענו? מפרש התרגום: נַעֲבֵיד ונקבל. כלומר השמיעה כאן היא במשמעות של הפנמה, קבלה פנימית. כי אומנם נכון שלא בכל המצוות אנחנו מבינים מיד מדוע כך ולא אחרת, אבל אנחנו גם מבינים שהשכל שלנו מוגבל ברמה כזאת או אחרת בעוד החכמה האלקית היא בלתי מוגבלת, ולכן קודם כל נעשה מה שנצטווינו ורק אחר כך נתאמץ גם להבין בשכל שלנו.

במלים אחרות, התחייבנו שם להתנהגות שמעל השכל, קבלת עול, מילוי ההוראות עוד לפני שהצלחנו להבין את טעמן. וזו אכן הדרך היחידה לקיומו של קשר חי בינינו ובין הבורא יתברך, התנהגות שמעל השכל. ולכאורה, רוב ככל המצוות הכתובות בפרשה הן הגיוניות לגמרי, הרי משפטים מסתדרים היטב עם השכל האנושי, אז מדוע דרושה בהם קבלת עול שמעל השכל? דומני שגם לשאלה זו קיבלנו תשובה השבוע בראיון שהעניק לעיתון הנשיא בדימוס של בית המשפט העליון. מדבריו עולות הרעות החולות שמנינו לעיל ועוד יותר, שכן התיאור שלו את עולם המשפט תואם בדיוק למידותיו הוא. וזו הדרך להפך החיים ר"ל. עלינו לשוב מיד לשמירת הברית של פרשת השבוע כי חפצי חיים אנחנו.