בתחילת השבוע הציגה
מינה צמח סקר שנערך על-ידי מכון "מדגם" עבור "
הרשות השנייה". על -פי הסקר ל-64 אחוזים מהנשאלים אין אמון בתקשורת או שיש נטייה שלא להאמין לתקשורת. על-פי הסקר, רמת האמון בתקשורת היא הנמוכה ביותר מבכל המוסדות שנבדקו, נמוכה אפילו יותר מהכנסת. זה לא מפתיע, עולה בקנה אחד עם ממצאי סקרים אחרים בשנים האחרונות. ישנה כאן אירוניה עצובה: התקשורת ה"מתאבלת", חדשים לבקרים, על סופה של הדמוקרטיה בישראל, היא עצמה מחבלת בדמוקרטיה. כי אמון גבוה של הציבור בתקשורת, בדיוק כמו אמון הציבור בבית המשפט העליון, הוא מאשיות הדמוקרטיה.
על-פי הסקר, הסיבות לאמון הנמוך הן שלוש: דיווחים לא אמיתיים (פייק ניוז), הטיה פוליטית, וחוסר בגיוון דעות. בכוונתי להמחיש במאמרי את אחת הבעיות החמורות הקשורה לדיווחים לא אמיתיים או אמיתיים למחצה. לדעתי הנזק האמיתי לציבור אינו בדיווחים מהסוג הנפוץ שהשקר בהם מתגלה מהר מאוד, אלא באשכול דיווחים "רציני" הבא לעצב את השקפתו של האזרח בסוגיה מסוימת העומדת על סדר היום.
ביום ששי האחרון קראתי כתבה מעניינת ונלהבת על קהילת הלהט"ב וגידול ילדים. ומכיוון שעסקינן בחוק הפונדקאות הובאו שם דברי שופטת לענייני משפחה, סנונית פורר, בנושא: מי הן הפונדקאיות במדינת ישראל. מכיוון שהידע שלי בנושא שואף לאפס, בדומה לידע על האסקימוסים בקוטב, הסתקרנתי. וככה אמרה השופטת:
"אם הייתי שואלת אתכן פה בקהל מה הפרופיל הממוצע... הייתם אומרים שמדובר בנשים משכבות מוחלשות, גרושות, עם בעיות כלכליות... אבל, כשבודקים את הנתונים מגלים שהפונדקאיות הישראליות הן קיבוצניקיות, הרבה מהזרם הדתי-לאומי, הרוב המוחלט הן נשואות עם ילדים, משכילות, עוסקות במקצועות שבין חינוך לאומנות, בטח לא כאלו שאינן מודעות..."
הטרידו אותי כאן כמה דברים: השופטת לא ציינה על אלו "נתונים" היא מבססת את דבריה, והאם היה לפניה מחקר בנושא, והמושגים "קיבוצניקיות" ו"מקצועות שבין חינוך לאומנות" נראו לי מוזרים. אבל, דברי השופטת עיצבו למעשה את דעתי בנושא החדש לי, חרף פיקפוקיי.
והנה, אני קורא באותו ששי מאמר אחר בנושא (כן לפעמים יש גם מגוון דעות) ומתברר לי שאכן יש מחקר בנושא מי הן הפונדקאיות. מחקר זה, של ד"ר אתי סממה ונופר ליפקין, מציג תמונה הפוכה לגמרי לתמונה שהציגה השופטת פורר: המניע העיקרי שלהן הוא כלכלי; השיעור הגבוה ביותר שלהן מקורו בענף השירותים (עוזרות, מטפלות, מלצריות); רובן לא כל כך משכילות; 72 אחוזים מהן הגיעו מישובים בגודל בינוני, בעיקר מהפריפריה...
לא התעצלתי, נכנסתי לאינטרנט, מצאתי את המחקר הזה, שנעשה בחלקו על בסיס עבודת סמינר במסגרת הקליניקה לפמיניזם משפטי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. שמו: "פונדקאות בישראל, תמונת מצב 2010 והצעות לשינוי החוקה".
אז מה נכון? מהיכן לקחה השופטת הנכבדה את "הנתונים" שלה? הרי ברור שלא בדתה אותם מליבה. אין לי צל של מושג. ברור לי, אבל, שהיא, והכתב שהביא את דבריה, הם מצדדים נלהבים של חוק הפונדקאות שלא אושר, ופועלים במרץ למען יאושר בסופו של דבר.
מזלי שנתקלתי בכתבה על מחקר בנושא, והתחלתי לבדוק וקצת לרכוש ידע בנושא, אבל, מה יעשה הקורא הרגיל? הוא נתקל יום יום בבליל של עובדות על נושא מסוים, ורק בודדים, מעטים, יטרחו לבדוק.
בהקשר אחר לגמרי: ראיתם איך יו"ר מפלגת העבודה לא טרח לבדוק את נתוני היסוד בעדות האנונימית נגד ברושי, ומיד עשה מעשה?!
ועכשיו למשהו אחר שלא קשור לתקשורת, אבל שמעתיו בתקשורת. לא יאומן כי יסופר. זה היה ביום שני בערב. ברכב אשתי ואני שומעים חדשות ודווח כי פורום המפכ"לים והניצבים לשעבר במשטרת ישראל שלחו מכתב למפכ"ל ולעוד גורמים. לרגע חשבתי שהמכתב נוגע להבעת צער על הסבל שנגרם ל
גל הירש, כי הפורום הזה היה בין אלו שיצאו נגד מינויו, אך לא. זה היה מכתב תמיכה בעדה הדרוזית שלחמה יחד עימם. טוב ויפה. והנה אחד מהמפכ"לים לשעבר מתראיין בנושא. שואל אותו המראיין: מדוע אתה נגד חוק הלאום? עונה המפכ"ל לשעבר: כי "
בני בגין נגד"! לפחות עוד פעמים שאל אותו המראיין "אז למה אתה בכל זאת נגד"? והמפכ"ל לשעבר חזר על הפסוק "כי בני בגין נגד", ופעם הוסיף: "כי גם אנשי רוח יצאו נגד".
אלו מפכ"ליך ישראל! כל מילה מיותרת.