לקראת הבחירות והפריימריז במפלגות נתגלה לפנינו מחזה מרהיב של נדידת ציפורים, ביניהן נדירות, מאזורים קרים למדינות חמות, או למקומות חמים ליד המנהיגים החדשים שרון ופרץ.
מה שנותר לציבור עתה הוא לשבת עם משקפות ולהתבונן בנדידת הציפורים, ואם לעבור מצפרות לספורט, צריך להודיע למתמודדים הפוטנציאליים כי חלון ההעברות לשחקנים נסגר בינואר 2006 - ולכן צריך להחליט מהר.
הטענה הפופולארית ביותר המושמעת בתקשורת ובמיוחד כשופרות של המפלגות כמו ליכוד, שינוי ודתיים היא כי שרון חתך שמאלה, ופרץ שמאלה שמאלה לכיוון מרצ-רקח.
ובכן, לאחר מדידות עדכניות, הנדסיות ופוליטיות שערכתי, מתברר שמורדי הליכוד דחפו ודחפו את שרון ימינה וימינה, הן מבחינה אידיאולוגית והן בהתנהגותם הבוטה והחוצפנית - עד שנמאס לו, פרש והקים את קדימה, שהיא במציאות הפוליטית במרכז המפה והקונצנזוס הציבורי. ואילו פרץ, שמיד עם נצחונו זרק הצהרות לחלל, לרבות תוכניות כלכליות הזויות במקצת, הצטייר כבעל השקפה קומוניסטית כלכלית - שיטה שנכשלה אפילו ברוסיה עצמה - והיתה גורם מכריע בהתמוטטותה הפוליטית ופירוק ברית המועצות לעשרות מדינות שמחפשות את קרבת המערב.
לא פלא שעל רקע זה הצטרפה אליו בתרועה רמה גב' שלי יחימוביץ', שבאה מבית קומוניסטי עם תפיסת עולם רקחיסטית מובהקת, שעיקר משקלה בפוליטיקה יהיה לתת לפרץ צבע אדום, לא רק בלחיים אלא גם בשיטה החברתית.
לעומת יחימוביץ' האדומה, מגיע פרופ' ברוורמן עם אג'נדה כלכלית מערבית מובהקת, שמנסה על-ידי תמרוני לשון ואקרובטיקה כלכלית לנסח מצע כלכלי של שילוב תפיסת העולם השמאלנית חברתית של פרץ-יחימוביץ', עם כלכלה מערבית.
לא פלא, איפוא, שפרץ, אחרי שנרגע והתקרר מלהט הניצחון המפתיע, התחיל לפזר הצהרות מרגיעות על כיוון חברתי חדש, כמו לא נגד כלכלה ושוק חופשי, אבל שוק מבוקר, לא שכר מינימום גורף לכולם, אלא בצורה מדורגת וכו'.
כלומר, עוד לא יבשה הדיו על הצהרות הניצחון וכבר יש נסיגה מהמצע הראשוני. דבר שקורה לכל מנהיג ולכל מפלגה, שמצע בחירות לחוד ומציאות חברתית כלכלית לחוד. שהרי ישראל הקטנה קשורה בטבורה אל הכלכלה העולמית ואינה יכולה להתנסח בצורה עצמאית, בלי שיקולים סביבתיים. לכן כולם, ובמיוחד המבינים בכלכלה, חייבים לשבח את נתניהו ומדיניותו והישגיו, למרות שיש מקום לתיקונים ושיפורים כלפי השכבות החלשות ומעוטי היכולת.
הליכוד שסופג עד עתה את עיקר המכה של ההוריקן הפוליטי עושה את כל הטעויות האפשריות במלחמתו הפנימית. המועמדים, כמו סילבן שלום, שאול מופז, תוקפים בבוטות ובחוצפה את נתניהו, תוך התחרות ביניהם מי אכל פרוסת לחם עבה ויבשה יותר לעומת ילד השמנת מרחביה. כמובן שעל רקע זה הקריאה של כץ, צחי הנגבי ואחרים לאחדות, ליכוד השורות, חזרה הביתה, נשמעת נלעגת ומגוחכת.
השאלה היא: האם הדמויות הציוריות המצטרפות או עוברות ממפלגה למפלגה הם נטל או יתרון אלקטורלי? את זה נראה בעוד מספר חודשים בבחירות.
בשלב זה נראה, לפחות בסקרים שמראים על טרנד ועל אווירה, ששרון מתחזק במרכז, גם על חשבון העבודה וגם על חשבון טומי לפיד, שנבהל וזנח את המלחמה בחרדים ובדתיים וגילה לפתע את החילוניים ומעמד הביניים, ויש לו סיבה טובה לחשוש מהבחירות הקרבות.
ולבסוף: לטענה החצי נבואית שמפלגת קדימה ושרון בנויים לקדנציה אחת בלבד. אם זה נכון - המציאות והעתיד יוכיחו. לי אישית זה בהחלט יספיק אם בקדנציה אחת ניתן יהיה לבצע מהלכים מדיניים וביטחוניים בעלי אפקט לטווח ארוך, כמו קביעת גבולות ביטחון על-ידי חומת מגן, עיבוי גושי ההתיישבות הגדולים, כולל נסיגות חד-צדדיות, אם הן חיוניות לביטחון ישראל ולטובת המדינה.
לגבי פרס, רמון, דליה איציק - הפלג של מפלגת העבודה בקדימה בהחלט יכול למשוך את מאוכזבי ומחוסלי פרץ, עד שאפילו ברק פתאום נאלץ להתחנף למנהיג החדש או לצאת לסיבוב עסקים בחו"ל.
בינתיים שרון דוהר קדימה עם "הפנים קדימה" או "קדימה עם תקווה לשלום", כסיסמאות הבחירות החדשות.
