ביטחון לאומי הוא מושג שמקורו בצוותי חשיבה אמריקניים, שפיתחו את העיסוק בסוגיה הנרחבת של ביטחון כולל בעידן המלחמה הקרה, שעה שנדמה לרבים, שהעולם נחלק בין "גוש מערבי" - דמוקרטי, ליברלי, בעל כלכלה קפיטליסטית ושוק חופשי, לבין "גוש מזרחי" - דיקטטורי, ריכוזי, בעל כלכלה קומוניסטית-מרקסיסטית ושוק מנוהל ומבוקר מרכזית. במציאות דו-גושית עולמית כזו, העימות היה גלובלי, האיום אוניברסלי, והמאבק טוטאלי. למאבק זה נדרש גיוס של כלל הפוטנציאל הלאומי והגושי והכרה זו השפיעה על דרכי החשיבה ועל עולם המושגים.
ביטחון לאומי ביטא למעשה את מאזן היכולות הכולל מול מאזן האיומים הכולל. הצגת הדברים הייתה גם כמותית אך בעיקרה איכותית-מושגית. כמותית נבחנו היכולות במספרי חיילים, טנקים, מטוסים ספינות, טילים, שטחי פריסה וכו'. איכותית נשקלו כל היכולות האחרות - מורל ולכידות, פוטנציאל ייצור, תלות בחומרי גלם, פריסת ההשפעה הפוליטית, רמת מנהיגות, איכות הממשל הלאומי ועוד.
עם התפרקות בריה"מ, תמה הלחימה הקרה. בעקבות ההתפרקות, גובשה הקהילה האירופית וגדלה ל-28 מדינות והחלו מופיעים כוחות חדשים בזירה הבינלאומית: סין, הודו, האיסלאם העולמי כתנועה אידיאולוגית, עם שלוחות אלימות לבסיס הפונדמנטליזם האיסלאמי, הטרור העולמי ועוד. לתקופה קצרה הייתה ארה"ב המעצמה העולמית היחידה, שכיהנה גם בתפקיד "שוטר העולם". בעקבות מלחמותיה הבלתי מוצלחות ובחלקן מיותרות נחלשה ארה"ב: במזרח הרחוק (ויטנאם) במזרח התיכון (מלחמות עירק, 1991 ו-2003) במרכז אסיה (אפגניסטן, עדיין נמשכת) ובאזורי סכסוך אחרים, רובם בהשראת איומי הטרור העולמי שעוצמתו הפוטנציאלית קיבלה ביטוי חד וחריף ב"אירועי התאומים" (9.11.2001), כמו גם משברים כלכליים, שהחמור בהם היה משבר הסאב-פריים ב-2008. החלשה נוספת וממושכת, בעיקר כלכלית, נגרמה לה בהשפעת הגלובליזציה, בבריחת תעשיות שלימות מארה"ב למדינות מתפתחות שבהן העבודה זולה. המפתח להחלטות אלה היה כפול: אידיאולוגי - תפיסת "הכפר הגלובלי" ועולם ללא גבולות מזה, וכלכלי-אגואיסטי - מקסום ריווחי החברות הגדולות, מזה. השיקולים הלאומיים פינו את מקומם לשיקולים אינדיבידואליסטים-סקטוריאליים. בכדי לקיים פריסה עולמית רחבה, ולמצות יתרונות יחסיים שלה, הפכו החברות הגדולות מחברות לאומיות לחברות רב-לאומיות או בינלאומיות, שבהן ניגודי מובהק בין האינטרס הלאומי לפרטי ופער זה הולך וגדל.
התגברות השפעת הזרם הפוסט ליברלי, שבו מוקדי השיקולים הקהילתיים-חברתיים מפנים מקום באופן כמעט מלא לאינטרסים אינדיבידואליים ואגואיסטיים, האיצו בארה"ב התפתחותן של שתי תופעות נוספות: א. להגירת זרים (בעיקר ממרכז ודרום אמריקה) כאמצעי לשיפור רמת ואיכות חייהם, שהביאה לטשטוש ההרמוניה הישנה, שנשענה על תרבות ואמונה דומות ועל נרטיב משותף אחד, ולהעמקת ניגודי האינטרסים וההשקפות בתוך האוכלוסייה המקומית. ב. להחלשת הזיקה לעקרונות היסוד של החוקה האמריקנית ולהשפעתם על עיצוב מדיניות החוץ והביטחון הלאומית. באירופה התחולל ומתחולל תהליך דומה בתוך הקהילה האירופית המשותפת. אולם, אירופה מעולם לא הייתה הומוגנית ולכן השבר החברתי בה בולט ברמת המדינות המרכיבות את הקהילה ולא כבארה"ב בתפר שבין הגישה השמרנית לבין הפוסט ליברליזם.
על ישראל עבר תהליך אידיאולוגי דומה ב-25 השנים האחרונות - השמרנות האמריקנית מתבטאת כאן בימין הפוליטי, בעוד הפוסט ליברליזם של ארה"ב ואירופה חופפים כאן את הגוש שבעבר הוגדר כגוש הסוציאליסטי. ההקצנה האידיאולוגית, נבלמה במישור הפוליטי ע"י שינויים דמוגרפיים פנימיים שחופפים במידה רבה את השסע האידיאולוגי. "הימין" שביצע מהפך פוליטי היסטורי ב-1977, ממשיך לשלוט פוליטית באופן טכני אך ממשיך להיאבק אידיאולוגית ב"שמאל". בארה"ב העליונות הפוליטית של ימי ממשלי קלינטון ואובמה
1 שהקצינה את יחסי הגושים האידאולוגיים, התחלפה פוליטית ב-2016 עם בחירת טראמפ, ומתנהלת עתה על-ידי הדמוקרטים (השמאל) באמצעות המיעוט הגדול של מהגרים, שנקלט בארה"ב ב-20 השנים האחרונות וחושש מפני התגברות השמרנות.
אתגר הוא איום פוטנציאלי, בעוד איום הוא אתגר, שבו יכולת חיצונית או מציאות פנימית הופכות לדינמיות ובלתי נשלטות. כלומר נדרש ריסון אקטיבי ישיר של היכולת הדינמית, לבטול או ריסון כושרה לגרום נזק. מהתיאור הקצר הנ"ל ניתן להבין את מערכת השיקולים הכוללת העומדת בפני מנהיגות לאומית כאשר היא באה לנהל את מכלול הנושאים המשפיעים על ביטחונה ועוצמתה של מדינה, בין אם מדובר במדינה קטנה או בינונית ובין אם במעצמה אזורית או עולמית. השרידות של מדינה תלויה באתגרים שבפניהם היא ניצבת ובמאגרי העוצמה שהיא מסוגלת לגייס כאשר אתגרים אלה הופכים לאיומים.
אנו עוסקים רבות בשאלות אלה מנקודת ראות של האתגרים החיצוניים; אנו עוסקים פחות מדי בשאלת האתגרים הפנימיים והשלכותיהם. מערכת מדינתית עשויה לצאת משיווי-משקל, כלומר משליטה של האזרחים ומערכות השלטון, אם תידרש להתמודד מול אתגר עוצמתי מדי ביחס לכושר ההתגוננות הדרוש לבטול את האיום. כאשר צבא זר פולש למדינה ואיננו יודעים לבלום אותו, התוצאה ברורה לכולם. אולם, יכולת גנרית לבלום איום מוכלל, תלויה
בשני מרכיבים קריטיים: הגלוי - איכות הצבא הנומינלי שאנו מעמידים מול האיום
והסמוי - איכות החברה ומנגנוניה שתומכים ומגבים צבא זה.
בהקשר לנושא איכות החברה ויכולת הגיבוי שלה לכוח הצבאי, נוהגים לציין מספר משתנים בולטים:
סולידריות (תחושת שותפות), אמון במנהיגות, פערים ושסעים, תחושת הביטחון, ארגון ומנהיגות, גאווה לאומית, סבולת. כאשר אנו מפרטים משתנים אלה, הדברים מובנים מאליהם אינסטינקטיבית, גם כאשר איננו מכירים לפריטיהן את ההגדרות המקצועיות לכל משתנה. המשמעות היא למעשה אחת: חברה מגובשת, נעדרת חיכוכים ושנאות פנימיים, שבה אין "אנשים עליונים" ו"אנשים נחותים", שלרוב המכריע של הציבור אינטרסים משותפים זהים, שבה הציבור סומך על המנהיגות והמנהיגות נשענת על כוחה של החברה להתמודד מול אתגרים, שאנשיה גאים להשתייך לקבוצה הלאומית ומוכנים לתרום לקיומה ושגשוגה ואינם נכנסים לעימות מול איום מתוך תחושת פחד וחוסר אונים - היא חברה חזקה: חברה שהמרכיב האזרחי של העוצמה הלאומית שלה אופטימלי. אנו עוסקים רבות ביכולתו ואיכותו של צה"ל. אולם, יכולות אלה ניזונות רבות מעוצמתה של החברה המגבה את הצבא. הפעם אני מבקש להדגיש דווקא אלמנטים מתוך החיים החברתיים האזרחיים, שלהם השלכות מרחיקות לכת על הביטחון הלאומי, כלומר על סך העוצמות - האזרחית והצבאית - שאנו יכולים לצפות להעמיד מול אתגר ביום פקודה.
חברה נחלשת ומתפוררת שעה שחוסנה מצוי בשחיקה מתמדת. לצד פיחות בהאדרת כושר העמידה או הספיגה, היא גם מאבדת פוטנציאל מיצוי של יכולות-עבר. ביטחון הפנים שחווים האזרחים, הוא מרכיב בחוסן שעימו יתייצבו לעימות מול אתגר, ביום פקודה. התבהמות השיח הציבורי, תקשורת מתלהמת, אירועים אלימים, חוסר יחס ראוי מצד השלטון לאזרחים, התנהלות פרועה בדרכים,2 פשע ברחובות, פשעים במשפחות ואלימות ביחסי אזרחים לבין עצמם3 ובינם לבין המשטרה, גורמי רווחה או שירותים ציבוריים, תאונות חוזרות המצביעות על רשלנות וחוסר אכיפה אפקטיבית, הם גורמי איום ושחיקה תמידיים.4
בשנים האחרונות נמצא ביטחון הפנים בתהליך נסיגה חמור ומהיר. המדינה כממסד וארגון שזכות קיומו היא שירות הציבור, אינה עושה די בכדי לרפא חוליים אלה ולמזער את חומרתם ושכיחותם. זו מציאות שאסור להשלים עימה בגלל נזקיה הישירים, אבל לא פחות מכך בשל נזקיה הבלתי מוטלים בספק לביטחון הלאומי שלנו.
