בעקבות פיגוע ההתאבדות בקניון השרון בנתניה, פנה שר הביטחון, שאול מופז, אל היועץ המשפטי לממשלה. הוא דרש לאשר את חידוש מדיניות הריסת הבתים בשטחים, כ"צורך ביטחוני" מיידי להרתעת המחבלים הפוטנציאליים. לשיטתו של מופז, חידוש ההריסות ומדיניות הסיכולים הממוקדים, תמתן את פעילות הטרור המאיים לחזור לשגרתו.

"המדיניות ההתקפית" של שר הביטחון לא הייתה מפתיעה, אילו ננקטה במהלך השנים הראשונות לאינתיפאדה, במסגרתן אימצה ישראל מדיניות תגובה "קשיחה". הרציונאל הביטחוני שעמד אז מאחורי החלטות הממשלה והמערכת הצבאית, היה ליצור מאזן הרתעה על-מנת להמחיש את "מחיר הטרור", לפגוע בראשי הארגונים, וליצור לחץ כנגד משלחי המפגעים - בדמות קולו של הציבור הפלשתיני.

הפעם, צעדי התגובה הקשים עליהם הכריז שאול מופז, התקבלו אך יממה אחת בלבד לאחר שגורמים בכירים במערכת הביטחון הישראלית, בישרו על "השינוי החיובי במדיניות התגובה", אשר באה לשיטתם, "חרף המשך ירי הקסאם לנגב המערבי". גורמי הצבא התפארו בכך שצה"ל, למרות ההתקפות מרצועת עזה, "ממשיך מדיניות של הקלות" - ולא רק זאת, אלא אף מגדיל את סעד ההקלות גם לשטחי "יהודה ושומרון".

אותו מופז - שתי גישות שונות

עתה, שר הביטחון, אותו שאול מופז, אשר אימץ ב-3 בדצמבר, כצעד הפגנתי - "למרות הטרור" - את המלצות מערכת הביטחון להעניק הקלות לפלשתינים - הורה ב-5 בדצמבר, כצעד הפגנתי "בעקבות הטרור" - הטלת סגר מלא על השטחים, וביטול כל ההקלות בעקבות הפיגוע בנתניה.

מכאן, ראוי אפוא כי נשאל מה היה שהניע את מופז בהחלטתו. האם שיקולים ביטחוניים טהורים? או שמא שיקולים פוליטיים הקשורים בהתמודדותו על הנהגת הליכוד? הצורך לרצות את הציבור הישראלי? או הצורך לחזקת את כוח ההרתעה הצבאי?

לצד זאת, ראוי כי נעלה שאלה נוספת ונתהה על מקומו של צה"ל במערכה הסבוכה. האם הקצונה הבכירה מתכופפת, תוך שהיא משרתת את מופז הפוליטיקאי ומשנה את הערכותיה בהתאם? מדוע אין היא עומדת איתנה על המלצותיה, המנוגדות לדרישותיו של מופז, ואשר ניתנו רק לאחרונה?

אין חולק על כך שכל מדינה דמוקרטית, המתמודדת מול איום טרור המתאבדים, חייבת לנקוט בכל הצעדים הדרושים, במסגרת החוק, על-מנת להגן על אזרחיה וביטחונם. יתרה מכך: סבורני כי חלה עליה אף החובה המוסרית לתקן תקנות שעת חירום אשר יעלו בקנה אחד ויתנו מענה לעוצמת האיום המופנית כלפי ביטחון המדינה.

הריסת הבתים בהקשר זה עשויה בהחלט להיתפס, כדרישתו של מופז, כצעד סביר במסגרת המלחמה בטרור הפלשתיני. ואולם, מה שאינו סביר, ומעלה תמיהות קשות, היא העובדה שאותו שר הביטחון אימץ אך לפני שנה את המלצות הוועדה שהוא עצמו הורה על הקמתה - לחדול מהריסות הבתים, בנימוק שצעד זה "אינו יעיל במאבק נגד הטרור".

הוועדה קבעה: "הריסות הבתים אינן יעילות"

הוועדה שמינה הרמטכ"ל דאז, משה (בוגי) יעלון, בראשות האלוף אודי שני, ראש אגף התקשוב במטכ"ל, קבעה בפברואר 2004 כי ההרתעה שיוצרת הריסת בתי משפחות המחבלים "מעטה מאוד", וכי היא אינה שקולה בהיקפה לשינאה ולאיבה שמעורר הצעד הקשה בקרב הפלשתינים.

מופז, כזכור, אימץ בפה מלא את המלצותיו של ראש אגף התכנון. לא זו אף זו. מסקנות ועדת שני מסתייגות מהרס הבתים - גם במקרה שתחודש האלימות בשטחים. הוועדה התבססה, בין היתר, על מחקר פנימי שפרסם צה"ל בסוף שנת 2003, וסיכם את אלף ימי הלחימה הראשונים בעימות, תוך שהוא קובע כי "אין הוכחות להשפעה מרתיעה של הרס הבתים על האוכלוסיה הפלשתינית". אגב כך, לפי נתוני ארגון "בצלם", צה"ל הרס 675 בתי מחבלים מאז פרוץ העימות ב-2000. מאז שנת 1967 ועד פרוץ העימות ב-2000 הרס צה"ל יותר מ-21,800 בתים בשטחים.

הנה כי כן, הכיצד ניתן לתרץ את שינוי מדיניותו של שר הביטחון, לאחר שברור לכל כי הסכים להמלצות חבריו, גורמי הצבא - להפסיק את הריסת הבתים, לא בשל אי חוקתיותם אלא דווקא בשל חוסר יעילותם?

מדיניות הזיגזג של מופז

אם נחדד עפרוננו, נראה אפוא כי ניתן לתרץ את "מדיניות הזיגזג" של מופז, בשל מעמדו הכפול. אל לשכוח כי מופז לא חובש אך את כובעו הביטחוני, אלא גם מטפח את כיסאו הפוליטי, הנתון לאילוצים במערכת הדורשת ערנות מתמדת לקולות הבוחרים. מערכת השיקולים של מופז שונה אפוא ממערכת השיקולים של אנשי המקצוע בצה"ל, אשר אמורים לספק הערכות יבשות, נטולות אינטרסים ומנוטרלות מכל משוא פנים.

מכאן, ובעיקר על-רקע זה, קול השתיקה הרועם, הגמישות היתרה של מערכת הביטחון, וההשלמה עם גחמותיו של הפוליטיקאי, מעבירה המסר לפיו הצבא שבוי באופן מלא, בזרועו של השר המפעיל את הפיקוד, כבובת מריונטה, תוך שאינו מעודד חשיבה עצמאית אשר תעמידו על טעותו. על הצבא עומדת החובה לדבוק בהערכותיו, בהמלצותיו, בדעתו, ולנתק את קשר החוטים המניעים את גופו הרחב, בכל פעם שהשר הממונה מחליט על הצגה חדשה לציבור הבוחרים.