אין ספק, ה
ממשלה שלנו, ובמיוחד השרים הכלכליים והחברתיים בה, אוטיסטית למצבו הכלכלי של הציבור ולציפיותיו. נושא מרכזי על סדר היום הציבורי הוא ההתייקרות וחרף סימנים ורמזים רבים על התייקרות כוללת המתרגשת על המשק, נרדמו הממשלה ושרים אלה בשמירה. בעקבות זאת הכתה עליית המחירים הצפויה "בהפתעה" פעמיים: תחילה, במחירי החשמל,
1 שלהם השפעה על כל המחירים ועל כן במציאות הנוכחית היא בלתי מתקבלת על הדעת, ובהמשך בפסיביות מדהימה של הקברניטים הכלכליים מול בולמוס העלאות של כל מה שזז. מפתיעים בעניין זה שניים: ראש הממשלה, שרבים הם אלה שמחפשים כל הזדמנות אפשרית להטיח בו ביקורת נוקבת, בין אם זו מגיעה לו ובין אם לאו; ושר האוצר, שלציבור חשבון נוקב עימו בגין הבטחותיו הבלתי מקויימות בתחום מחירי הדיור. הבאים אחריהם בתור שרי הכלכלה, התחבורה והשרים "החברתיים", שמאחוריהם קופות שרצים גדולות ומעצבנות: הכישלונות בריסון השתוללותן של רשתות השיווק, הכשלים בתחבורה בכלל וברכבת בפרט, והפגיעות המתמשכות בכל מגזרי האוכלוסייה החלשים - זקנים, נכים, ניצולי שואה, גמלאים ועוד.
השאלות המרכזיות העולות בהקשר לכל אלה הן: מדוע? מדוע דווקא עכשיו? ומדוע ערב בחירות? - שהרי הכל יודעים שהבחירות בפתח. האמת ניתנת להיאמר שמסתמנות מספר תשובות לשאלות אלה, שכולן אינן מניחות את הדעת וכולן מוליכות למסקנה שהכלכלה כאן איננה העניין המרכזי ושהפוליטיקאים מבקשים בעצם לבלבל את הציבור ולהסיט את תשומת לבו ממוקד הבעיות והכלכלה היא נושא מספיק חם לתכלית זו.
לטעמי, הסיבות העיקריות הן כשלי ביצוע והסתבכויות אישיות:
ראש הממשלה נמצא בעיבורה של מסכת חקירותיו, שמגיעות עתה לשיא במשרדי היועץ המשפטי לממשלה בצלו של הכשל העזתי במלחמת העפיפונים, בהתגברות המתח הביטחוני בכללו ובתפקוד הלקוי של חלקים ומשרדים רבים בממשלתו. מאיימים עליו: העמדה לדין, הסתבכות ביטחונית בצפון (ואולי גם בדרום) ו"תוכנית המאה" של טראמפ, שלא תעבור את מחנה הימין. להערכתי, החלק הקשה ביותר היא התוכנית המדינית. ככל הנראה איש בממשל הישראלי אינו יודע מה יש בה בדיוק וקיים בה פוטנציאל להסתבכות מיותרת עם ממשל טראמפ וסיום ירח-הדבש של השנתיים שחלפו. כמו בפוליטיקה קלאסית, הדרך להסיט את תשומת-לב התקשורת והציבור מבעיות אלה, היא באמצעות הדגשה וניפוח של משברים אחרים, לכאורה קריטיים פחות.
את המשבר הראשון סיפק לו ליברמן בהתפטרותו מתפקיד שר הביטחון. משבר הוא בבחינת רעידת-אדמה - לו מוקד רעש התחלתי חזק, הגורר אחריו רעידות משניות בעוצמות שונות. את המשבר הבא אחריו, סיפק בנט בתביעתו לתיק הביטחון ובאיום לפרוש מהממשלה אם לא יקבלו. משבר זה הפך בינתיים, באמצעות תמרון זריז וחכם של נתניהו, לרעש-משנה שולי. המשבר השלישי הוא המנהרות בצפון. זו אינה פיקציה, אבל נראה שהבשילה בדיוק לעת הזו בעזרת דחיפה קלה מצד ראש הממשלה, כמענה לתרעומת הציבורית על מדיניות ישראל מול חמאס בעזה. עתה נוסף על אלה משבר רביעי - הודעת טראמפ על הוצאת כוחות היבשה האמריקניים מסוריה.
2 המשבר החמישי הוא התגברות הטרור הרצחני באיו"ש, בשל רפיון זמני במניעה מצד הרשות הפלשתינית והסתמכות רבה מדי של צה"ל על הכוח הפלשתיני לשמירת ביטחון אזרחי ישראל באיו"ש.
תהליכים אלה משרתים את המטרה הבסיסית של הסחת הדעת, אבל אף אחד מהם מלבד המנהרות, באופן חלקי, אינו ממלא בנכסים פוליטיים ובנכסי תדמית את קופת-הדימוי המתדלדלת של ראש הממשלה, 3 ההולכת ומצטמקת בשנה האחרונה.
בקדנציה זו יש לראש הממשלה גם לא מעט הישגים בזירה הבינלאומית, אולם אלה אינם נמצאים במוקד תשומת הלב הציבורית שלנו, ותרומתם המפצה אינה מספקת.
בהוויה הישראלית אחרי תחום הביטחון צועד תמיד התחום הכלכלי. בחודשים האחרונים מסתמנים בו לא מעט
אורות אדומים: ידיעות על משבר בשוק ההון המקומי והבינלאומי. חילופי גברי בבנק ישראל המבשרים שינויים במדיניות הריבית. עליית מחירי החשמל, אי-פתרון בעיית זמינות הדיור ויוקר הדירות, סימנים חזקים לגל התייקרויות בכל ענפי המשק שהממשלה ממלאת בו תפקיד מרכזי ואי-פתרון בעיית שכר המינימום לשכבות החלשות של האוכלוסייה, ועוד. תחום זה רווי מחדלים וכשלים של שר האוצר, כחלון, וחבריו השרים הכלכליים-חברתיים.
כחלון, שדרש נכסים פוליטיים ומכשירים כלכליים ופרה-כלכליים על-מנת לבנות סביבם מדיניות כלכלית-חברתית חדשה או לפחות משופרת, לא הגשים בפועל אף אחת ממטרותיו הראשיות. דומה שהמעט שהושג, עומד לרדת לטמיון ע"י מבול ההתייקרויות שבדרך.
הניסיונות השוליים לבלום את מגמות ההתייקרות, אכן נראים כאלה ונתפסים כך גם ע"י הציבור. ככל הנראה, נשבר האמון בכחלון וחבורתו כ"אבירי מסדר מגיני החלשים".
בתחום הכלכלי שני אשכולות מרכזיים של כשלים בולטים: א. יוקר המחיה לרבות הדיור ב. העיוות החמור בחלוקת העושר הלאומי. יוקר המחיה מבטא בעיקר העדר תחרות אפקטיבית, מונופוליזציה גלויה וסמויה של הכוחות הכלכליים והפיננסיים במדינה, פרוטקציוניזם של בעלי ההכנסות הגבוהות מצד השלטון ומבנה כושל ובלתי-יעיל של המשק, לרבות העדר מוביליות ומקצוענות של עובדי השירות הציבורי.
הציבור כועס בצדק על היעדר ביטחון בגבולות, חרף הדיבורים הנישאים על עוצמתו של צה"ל. הציבור מתחיל לכעוס גם על היעדר ביטחון פנים, משום שהמשטרה מונהגת ע"י דילטנטים, המשרד לביטחון הפנים ישֵן ובתי המשפט חיים על האולימפוס. בתחום ביטחון החוץ, המצב אינו לחלוטין בשליטתנו, לא כך בתחומי הפנים והכלכלה. מדינת ישראל חסרה מדיניות גם בנושאי הפנים - הכל חלטורות. במקום לנהל משפטים, מנהלים עסקות טיעון. במקום להיות חלק ממערכת אכיפת חוקים, מנהלים בפועל תרגום של עקרונות פוסט-מודרניים למציאות קונקרטית ע"י פסקי דין ראוותניים ובלתי מוסריים. במקום לנהל מוסדות, ישנים בשרות הציבורי מספר חודשים בשנה בין מאבק שכר אחד לבא אחריו, כשהצידוק לדרישה בדרך כלל הוא הזמן שחלף מאז הקידום האחרון או גל-התייקרויות, שהוא תוצאת האדישות הקודמת. התייעלות היא מילה גסה ותוכניות עבודה ומסגרות תקציביות רק מפריעים את מנוחת הצהרים של רבים מהעובדים ועוד יותר רבים מהמנהלים.
השילוב של ראש ממשלה שמחזיק בחמישה תיקים, מתוכם שלושת הבכירים ביותר בממשלה, אך עסוק בעיקר בשניים מהם ובנושאים אחרים ושר אוצר שאינו מספק את הסחורה, מותירים את הציבור מוטרד, חושש וחש מרומה.
כל הקלפים נמצאים בידי ראש הממשלה וזהו המצב הטבעי. מצבו של שר האוצר גרוע הרבה יותר, בהיותו במוקד הסערה הכלכלית, משום שאנו ערב בחירות ומפני שהוא היה "גנב הקולות" הראשי מהליכוד בבחירות האחרונות ולכן ייועד לשדרוג פוליטי של הליכוד בבחירות הבאות.
התסיסה החברתית סביב נושאים כלליים נוחה כיום לראש הממשלה ומסיטה את תשומת הלב מנושאים רבים אחרים, לרבות אלה שתורמים למצב הכלכלי הירוד. אולם, גם ראש הממשלה וגם שר האוצר טועים בשיקוליהם: שר האוצר לא יפתור את בעיותיו ע"י מניפולציות במחיר הדלק או מענקים זמניים כאלה ואחרים לציבור.
מענקים ניתן למחוק ע"י מיסוי ושינויים באינפלציה. מענקים ישחקו אם המצב הביטחוני יפתיע לרעה ומענקים אינם מקנים תחושה של יציבות כלכלית. תחושה כזו תלויה בשינויי תפקוד מהותיים במשק, ביציבות המטבע ובמדיניות חדשה ושיטתית של חלוקת העושר הלאומי. היא תלויה גם במהפכה - לא פחות מכך - בשירות הציבורי, שעיקרה שימת טיב ואיכות השירות לאזרח, במוקד מבחני תפקוד האיכות והקידום לעובדים בשירות זה.
הממשלה מתנהלת כארגון על כרעי תרנגולת. במיוחד גרועים בה הבקרה על השירות הציבורי ואכיפת החלטותיה על גורמי הביצוע. ליצירת הרושם על תפקודה העגום אחראי בראש וראשונה ראש הממשלה. שותפים לו בכך מרבית חברי הממשלה, אבל במיוחד השרים: לביטחון, לתחבורה, לביטחון הפנים, לאזרחים ותיקים, פנים, עבודה ורווחה, אנרגיה ובריאות.
מחאת המחירים שפרצה לאחרונה, בחלקה הגדול מבטאת שוב פוליטיקה קטנה וקטנונית. בחלקה האחר היא אמיתית אך חוזרת על שגיאות המחאת ההמונים של 2011 - חוסר מיקוד. מינוי פרופ' זליכה לבחינת הסיבות להתייקרויות, היה מהלך התחמקות של שר האוצר מעיסוק רציני ומעמיק בסיבות העיקריות הידועות כבר מזמן; טוב שמועמדות זו נפסלה. לדעתי צריכה המחאה להתמקד בשני נושאים בלבד:
- בלימת יוקר המחירים, לרבות באמצעות חקיקת בזק של הקפאת מחירים לזמן קצוב. במהלך זה יבדקו ע"י האוצר ובנק ישראל גורמי ההתייקרות האמיתיים ויטופלו "טיפול שורש".
- שידוד מערכות במבנה ותפקוד מערכות השירות הציבורי. המטרה: להגיע לדפוסי עבודה חדשים בין העובדים ונציגותם, הפרופסיונאלית - ההסתדרות הכללית, למעסיק - הממשלה והרשויות המקומיות. בדיקות אלה תוגבלנה בזמן ובסיומן תחליט הממשלה על תוכנית יישום ותצמיד את שינויי השכר במשק ליישום אותם פרמטרים שנבחרו. בשום מקרה אסור להתיר המשך צמיחת הביורוקרטיה, מצב בו עליות שכר אינן קשורות בהתייעלות בתחום הביצוע וחלק מוסכם מהרווחים כלל אינו מגיע לידיהם של העובדים השותפים בהשגתם.
