השבוע קיבל הקבינט החלטה להתחיל ליישם מיידית החלטה של הכנסת משנת 2018 לקזז (ולהקפיא) מהכספים שישראל גובה עבור הרשות הפלשתינית סכום של כחצי מיליארד שקל שאותם מעבירה הרשות לאסירי טרור, להרוגי טרור ולבני משפחותיהם. הרשות, כדרכה, פתחה מיד במסכת איומים והפחדות מלווים זעקות שבר. לדעתי מדובר בהחלטה הגיונית ונכונה. בו בזמן, חושבני שהעניין הכספי הוא לא העיקר, והוא רק מכשיר, כלי ביטוי, לתפיסת יסוד של הרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן. לתפיסה זאת שני היבטים מרכזיים: מדיני ותרבותי.
מדינית, מאז אוגוסט 2009, אימצה הרשות הפלשתינית (באמצעות החלטות של מוסדות אש"ף שהוא הריבון הפלשתיני, ושעמו נחתמו הסכמי אוסלו), החלטה על תחילתה של "התנגדות עממית" לישראל. זאת לא החלטה סודית, היא גלויה, וכמעט כל שנה מאז 2009, ההחלטה נקבעת מחדש. אבו מאזן חזר עליה בקול רם מכל במה בינלאומית, שם היא קרויה "ההתנגדות בדרכי שלום". מה זה? זה בעברית פשוטה: טרור עממי. פירושו של דבר, להרוג יהודים או לפצוע אותם באמצעות סכינים, אבנים, סלעים, דריסה במכונית, ופעמים גם בירי חי. המבצעים שלו הם בודדים שאינם משתייכים לארגוני טרור. ב"התנגדות בדרכי שלום" של אבו מאזן נהרגו מאז התקבלה ההחלטה ב-2009 ועד סוף 2018, 124 אזרחים ישראלים! זאת, לעומת בודדים מול רצועת עזה (בטרור, לא בפעולות צבאיות מלחמתיות).
במילים אחרות, הטרור "בדרכי השלום" של אבו מאזן "המתון", הוא הרבה יותר קטלני מאשר זה של החמאס ברצועת עזה, והוא גם הרבה יותר רציף: מפעם לפעם יש בו עליות וירידות, אך הוא לא נפסק. לעומת זאת, היה לנו כמעט שקט מלא ברצועת עזה כשלוש שנים וחצי מאז "צוק איתן". לא רק זאת, נוצר מצב תודעתי אבסורדי שבו אבו מאזן חוזר ומאשים אותנו (עם עוד כמה משוגעי שמאל קיצוניים ישראלים) ברצח ילדים, ברצח עם, ואילו הוא נתפס ממש כצדיק, כאחד שמתנגד בכל ליבו לטרור. בציניות מבחילה הוא שלח מכתב תנחומים פומבי לרגל מותו של
עמוס עוז וזכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל באולם צוותא! דומני שאף אחד מ-124 הנרצחים, כולל תינוקות, לא זכה לבדל של מילת צערי מפיו.
להפך! הרוצחים הם הזוכים לתהילה. ברשות הפלשתינית התפתח פולחן של רוצחים, הקרויים כידוע לכל בשם שהידים. בכך מגויסת הדת המוסלמית כדי לרומם ולפאר את הרוצחים. זאת מכיוון שהשהיד הוא מוסלמי שמסר את נפשו במלחמת מצווה למען האיסלאם. מקום של כבוד ביניהם תופסים מבצעי הטבח במינכן ב-1972 ומבצעי הטבח ההמוני בכביש החוף ב-1978. זה מתחיל בחינוך שם סוגדים לאלימות ולהקרבה. חשבון לומדים שם על-ידי חיבור מספרי השהידים; פיסיקה לומדים שם על-ידי מדידת עוצמת זריקת האבנים; מחבלים שהרגו ישראלים רבים הופכים למודל לחיקוי ולהערצה בקרב הנוער הפלשתיני; המסר הנשלח אליהם, כל הזמן, בדפי הפייסבוק של הרשות הפלשתינית וארגון פתח הוא: טרור נגד ישראלים הוא לגיטימי וגם רצוי. הרשות מקיימת תדירות טקסי הזכרה והנצחה; רחובות וכיכרות, מוסדות ובתי ספר נקראים על שם רוצחים; אבו מאזן נוהג לקבל בלשכתו משפחות של אסירים רוצחים, כולל ערבים אזרחי ישראל ואגב כך להלל את מעשיהם. בין לבין הוא מקבל גם כמה ישראלים המחבבים אותו ורואים בו מזור לתחלואי ישראל...
המסקנה: הבעיה היא המדיניות של הרשות, והיא זו שצריכה להשתנות. האם זה אפשרי בכלל בעתיד הנראה לעין?
