עידית חכמוביץ׳ הקבורה לצד דודי (מהוותיקים - אך לא מהמקימים) בקיבוץ יגור כתבה, נחצ׳ה היימן שכבר אינו עמנו הלחין, והגבעטרון שרים את "אולי זה הרוח".
ימים - נהפכו לאתמול
ועל קו הרקיע - נגלה לעינינו מחר
אגדות - מתגשמות מעצמן
ולבנו עוד ילד - ירא שמא כל זה יחלוף
שבילים התארכו לאיטם במקצב צעדינו
- שלובים זה בזה כרקמה
השתילים שגבהנו אתם נישאים מעלינו
- ביופי עוצר נשימה
כך משלבת המשוררת את הטבע והזמן, בוחשת את הכל לבליל נפלא המנגן לנו ומבלבל את החושים, עד כי הראש מסתחרר ואנחנו שיכורים ולא מיין ידידי, אין אנו בטוחים: "אולי זה הרוח, אולי זה הריח, או טעם מוכר של אותן התחלות"? כל החושים כולם גועשים-רוחשים, ואנחנו ראשנו סחרחר, יודעים "שאמת היא, ולא רק חלום". מה זקוקים אנו לעשות שכל זה יתגשם, שנזכה גם אנחנו להרגשה עילאית זו?
מקצה התלמים עד אין סוף
כל שעלינו לעשות הוא להסתכל סביבנו, לנשום מלוא ראותינו את כל הסובב ולהפנים את אותו יופי עוצר נשימה המלווה אותנו מראשית עד אחרית ימינו.
הרשו לי לפיכך לעשות זאת בעצמי, לעצור לשניה, לנשום עמוקות את כל נסיונות העבר, להתמלא במצבור אנרגיה, וכשעיני פונות קדימה, לעתיד (ואולי דומעות מעט מהתרגשות פנימית, בלתי רצונית כמובן), להתחיל לצעוד במשנה תוקף. הצטרפו אלי לעונג מיוחד - בו אני משתדל להציג עשרה דברים מיוחדים, תכונות השייכות לאדם מאוד מיוחד עבורי, שברא ויצר, לש וממשיך לעצב את דמותי ותוכני.
נהוג שלא שואלים אישה לגילה, ונשים אוהבות להתגנדר בגיל צעיר משהן באמת. הדבר נכון גם לגבי גברים - אבי בן 48 מזה 33 שנים כבר, והוא נראה, מתנהג ומרגיש צעיר מכפי גילו, אך גיל 48 חלף עבר לו מזמן, בוודאות שאין עליה עוררין. טבעה של אמי שלא תפרסם או תתגנדר בגילה, אך גם לא תסתירו. מנין שנותיה הוא נכס, והרבה צבור בכל אותם עשורים. אשתדל לחלוק אתכם מספר תובנות, נכסי צאן ברזל שתוכנם ועיקרם רק מתחזקים עם הזמן, נשארים יציבים לעד, משענת שתמיד ניתן ורצוי לפנות אליה.
הורים
כל אחד מאתנו נתברך אם ובאב, וביהדות. השייכות הדתית עוברת מאם לצאצאיה מסיבה פשוטה: יודעים בוודאות מי האם. כך גם כשרוצים לברך מישהו בברכת "מי שברך", נוהגים לנקוב בשם
האדם בן (או בת) שם האם - כך אצלי, ארי בן רחל, וכך נתברכתי מעת לידתי עד יום מותי. עם זאת, שם המשפחה עובר בירושה מהאב, וכך גם השייכות השבטית (לאחד משנים עשר שבטי ישראל). יוצא שלשני הוריו של כל אחד מאתנו חלק חשוב בנדוניה שהוא מקבל - דתו, שם משפחתו, ברכות המלוות אותו בפניה לאלוהים וכן השייכות השבטית.
כשרוצים להתייחס במידת הרחמים לאדם, יהיה הוא גרוע ככל שיהיה, חושבים תמיד שהוא בן של מישהי, של אישה שאינה כה שונה מאמנו עצמה. אמא תמיד רואה בילדיה את הטוב והזך, את התקווה לעתיד ואת הסיכוי לשינוי. כך כל אם ואם, ויותר מכולן היא רחל אמנו, שאינה קבורה יחד עם שאר האבות והאימהות, כי אם נשארה לה לעד ברמה "בדרך אפרתה היא בית לחם" (בראשית ל"ה), וזאת אחרי שאלוהים שינה את שם בעלה מיעקב לישראל והתחייב בפניו ש"קהל גויים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו" וחזר על הבטחתו ש"את
הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ".
לא בכדי רחל אמנו נשארה לה לעד באותו צומת דרכים. ממתינה היא לבניה שישובו, מלאכתה לא תמה עדיין. משמשת היא כתמרור דרך הקורא להם לחזור, מגדלור הקורא להם לחזור לחיק אמם, ובו-זמנית כתזכורת וכמליצת יושר בפני הקב"ה - שתחנוניה מדרבנים גם אותו לפעולה ולמחילה, שיחזיר בניו ובנותיו, כל עם ישראל, לארץ ישראל ושם יהיו הם לו לעם. הבכי שאינו נותן מנוח, לא לרחל, לא לבניה ולא לקב"ה, עד שיחזרו בניהם לגבולם ועם ישראל לאלוהיו.
נראה שרחל, מארבע האימהות, נושאת בעול עד עצם היום הזה, והיא מסנגרת ופועלת, מזכירה ולא נותנת מנוח, אך יודעים אנו שהנה ימים באים, "יש שכר לפעולתך" ו"יש תקוה לאחריתך" אמר השם, "ושבו בנים לגבולם"!
רחל אמי
כמו רחל אמנו, זכיתי ברחל אמי, וגם היא נושאת בעול (ואני תקווה שלא בצער) גידול בנים עד עצם היום הזה. גם היא מלאה תקווה לבאות, ויודעת היא את שיקרה. בנחישות ובהתמדה ניצבת היא כתמרור דרך הישר, מסנגרת, מלמדת, מגינה, תומכת, מעודדת, עוזרת - ואין משנה שהיא כה קטנה עתה לעומת ילדיה שצמחו וגדלו, כה שברירית למראה, ושילדיה כבר גדולים, מסוגלים לעמוד ברשות עצמם ולהיות אחראים לפעולותיהם ומעשיהם בכוחות עצמם כמו גם להתמודד עם העולם והחיים שלפניהם.
כך דינה של אמי, כמו כל אמא אחרת. עבור ילדיה, אמא תמיד תראה גדולה מהמציאות, חזקה כבימים ימימה, עת הייתה צעירה ובריאה ומלאת אנרגיה, ותמיד תמשיך לשמש משענת מוצקת, יציבה, עשויה מבזלת. אמא לפיכך היא הכותל המערבי כמו גם מגדלור, כמו גם חומת מגן הסובבת אותנו בחום ובאהבה, ומקנה לנו ידע, הבנה וביטחון. אמא לפיכך היא כיפת ברזל מסביב, ומקור אנרגיה תמידית בפנים. מקור מים חיים.
לא בכדי זכיתי ששם אמי רחל, והמקביליות רבות.
הנה עשרה דברים שלמדתי מאמי, מדרך המעשה והדוגמה האישית.
- ללמוד ולדעת - אסור אף פעם להתחמק מהאחריות ללמוד ולדעת, וחייבים לפעול בצורה מושכלת. כך, לדוגמה, לא קורה שהורי לא מצביעים בבחירות. הם מתחילים את היום בקלפי, אך קודם לכן משך ימים, אמי תשב ותלמד עבור מי או מה להצביע.
בני המשפחה משתמשים בחוברת המסומנת על ידה כמורה נבוכים, מצביעים עבור מועמד זה ומועמדת אחרת, עבור הצעה כזו ונגד אחרת.
לנו החיים קלים, ואם לא אמי, לא היינו ממש טורחים. באה אמי ומראה לנו בדרך דוגמה אישית שחובה אזרחית יש למלא, ואם כבר עושים זאת, יש להקפיד ולעשות זאת כראוי. איש לא מסתכל ובוחן, גם ציונים אין, למעט הידע הפנימי שיגענו ומצאנו, לא בכדי הדבר כי אם בעל תוכן וממשיות.
- לא לפחד, לא להתבייש - לפי אמי אין בושה להודות בעובדות, וצריך להסתדר עם הנתון לנו. אם צריכים להשתמש בזכוכית מגדלת בכדי לראות כתיב קטן או כשזקוקים למשקפיים, עושים זאת. כשטועים, יש לבקש סליחה. אין זו פחיתות כבוד. וכשנהנים ממשהו או ממישהו, יש להגיד תודה, כזו שנובעת מהלב ולכן גם מתקבלת ללב.
אצל אמי צריך להשתדל להתנהג "כמו בן אדם" כל יום מימות השנה, שכן חייבים אנו לתת דין על מעשינו וצורת התנהלותנו באופן קבוע, ולא רק יום אחד בשנה בו אנו צמים, מבקשים "סליחה" וחושבים שהדבר יכפר על כל שאר 364 הימים האחרים בשנה.
ואם ביום כיפורים אנו עוסקים, הרי שמשחר ילדותנו למדנו אחותי, אחי ואני שגם אם נאכל ונשתה ביום כיפורים - החלטה שאנו צריכים להחליט ולא אחר - חייבים אנו ומצופה מאתנו לכבד את הזולת. לפיכך, לאכול ולשתות מותר, אך לא במרפסת או ברחוב בחוץ. חל איסור מוחלט לעשות זאת בפרהסיה, וודאי שלא להתגרות ולעשות זאת בכוונה.
- מסתפקים במועט - אמי שייכת לדור שידע ויודע להסתפק במועט. אומנם אמי ניצלה את השואה וגם עברה את הצנע בארץ, ובין לבין תקופה שבאמת לא היה כלום, אך זו לא הסיבה. דרך חיים היא זו: יש להסתפק במועט ולהיות אסיר תודה על מה שיש כמו גם לא להתלונן על החסר. נראה לי שכולנו מכירים גישה זו אם אציג זאת כך: "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
קרוב לוודאי שכהמשך ישיר לכך, אותו דור לא זורק שום דבר - עוד יהיו הדברים שימושיים. אך יותר מכך, לא זורקים דברים שכן צריך היה לעמול רבות להשיגם, בין אם המדובר בבעל (הורי נשואים 56 שנים), בדירה, בריהוט לבית, פעם זה היה בטלוויזיה, מכשיר טלפון או מכונית.
החיים היום קלים עד יותר. מי מאתנו יודע מה פרוש להחליף חיתולים צואים? היום מקפלים חיתול חד-פעמי, זורקים וחסל. מה הם חיתולים מבד? היום הכל מיוצר לשימוש חד-פעמי, ואין התחייבות כל שהיא. כך במכונית או מוצרים חשמליים, כך בעבודה וכך בנישואים. את הכל ניתן לזנוח ברגע שלא מוצא חן, בשניה שמתחיל להיות קשה. לא כך בדור של פעם.
- כשקשה, מתאמצים קצת יותר - כשעייפים וכבר אין כוח לעמוד על הרגליים, כשקר וקפוא אך לא הגענו למחוז חפצנו עדיין, או כשחזרנו הביתה וצריך לרחוץ ידים ולהתקלח לפני שנופלים שדודים על המיטה באפיסת כוחות, אוזרים את מעט האנרגיה ממצבורים שלא ידענו שקיימים, עושים את הנחוץ, ואז ניתן לפול מהרגליים.
כך גם כשנמצאים בחום היום, ומזיעים ומרגישים שעומדים להתעלף, אך הס, אף לא מילה. משתדלים קצת יותר, מתאמצים, ועוברים גם את זה. כשרצים מרתון (או כל ריצה תחרותית אחרת) חייבים להגיע ולעבור את קו הסיום. כך גם בחיים, מתאמצים, מעודדים את עצמך, ומשלימים את המטלה.
כך גם בשואה, במצעדי המוות, עת אנשים נפלו וקפאו למוות, או הוכו עד מוות, ובכל זאת היו אלו ששרדו, שכן הם ידעו שחייבים לעשות זאת.
הרשו לי לחזור על צורת ההתנהגות אם קצת קשה: לא מתייאשים, לא מרימים ידים, לא זונחים או זורקים. האם קיים הבדל יותר מוחשי בין גישה זו לחיים לבין גישתו של הדור הצעיר היום?
- לא מתלוננים - אמי אף פעם לא התלוננה. כששואלים מה שלומה, היא תמיד אומרת "בסדר", גם כשממש לא בסדר. הלא להתלונן לא ממש עוזר, אך כדאי להישיר מבט ולהסתכל מעבר, לראות את החיובי, להבין שבכל דבר ומצב ניתן לראות שבריר אור. תמיד "בסדר", ואולי אפילו "בסדר גמור", ובין שניהם עולם ומלואו.
- אומץ ותעוזה לשנות - מספר פעמים מהלך החיים עשתה אמי שינויים, שלי, לדוגמה, לא היה אומץ לעשות אם הייתי נדרש. זוכרים אתם את אברהם אבינו והציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" - הלא הדבר הקשה ביותר הוא שינוי, ושינוי שנעשה באופן רצוני ומודע קשה שבעתיים.
אמי הבינה שדברים משתנים בעולם (היום לא משתמשים לדוגמה בטלפונים נייחים, כבר כמעט לא קוראים עיתונים או ספרים שמחזיקים ביד ואין צורך בסוכני נסיעות), וכך הגיע המצב שלאחר שיקולים כבדים מאוד היא החליטה שיש לעזוב את עבודתה. היינו תלויים בעבודה זו, וכל שהסתפקנו במועט (ואנחנו כילדים אולי לא ידענו זאת), התלות בהכנסה הייתה גדולה.
לא רק הבנת הקורה כי אם גם ראית הנולד, וברגע שהחליטה לאחר מחשבה מרובה (ואני משוכנע פרפורי בטן רבים), קמה ועשתה. "כבר נסתדר", וכך אכן היה. לא קל, אך גם לא בלתי אפשרי, ואולי על כך נאמר "אם תרצו, אין זו אגדה".
- דאגה לזולת - חלק מחיינו היה תמיד דאגה לזולת. זוכר אני את סבתי בצעירותה כשהתנדבה לביטוח לאומי לעזור לקשישים, באה לבקרם לכמה שעות, להיות להם לחברה, לעזור להם במטלות שונות כמתנדבת. שעות של אור ותקווה, בין כל שעות האפלה של הזמן שהתארך והדכדוך או הדיכאון. זוכר אני בברור עוד יותר את הזמן שהתהפכו היוצרות וסבתי נזקקה לאותם ביקורים ששברו את חדגוניות היום שנמשך לנצח.
אמי תמיד דאגה לאחר - לשכן, לאישה מבוגרת ממנה, לחברים. אם רציתי לקדם רעיון כלשהו ועיקרו היה דבר טוב למען האחר, היו נעלמים מיד כל החסמים והחששות, והיינו יוצאים לדרך בו במקום, במרץ רב. תמיד נתנה אמי עדיפות כשהמוטב היה מישהו אחר, מישהו שברגע מסוים זקוק היה ליד תומכת ועוזרת, לאוזן קשבת, לעדוד. ה"אני" היה נדחה (בין אם זו ארוחת ערב או אחר צהריים שכבר תכננו) לטובת ה"אחר."
האכפתיות תקפה גם לגבי אחרים, ואין אמי מחכה אף פעם למישהו שיזכר שאנו קיימים, כי אם טורחת וזוכרת ומזכירה היא, שהאחר קיים, ושדואגים אנו לו ואכפת לנו מהקורה לו. הנה, מה טוב ומה נעים שכך הוא!
- משפחה, עם, מדינה - לאמי הדבר החשוב ביותר בחיים הוא המשפחה - קשרי דם עולים במעלה על כל דבר אחר, וחשבונות נעלמים, נפרמים, נהיים כלא היו, בדיוק כמו דודתה שנחרדה על מיטת מותה כשראתה לפניה שלא הסתדרנו ביננו לבין עצמנו (דבר פעוט של מה בכך, משובות ילדות או נערות שחלפו כלא היו).
מעבר למשפחה, יש את העם היהודי, ולמרות שאנחנו חילוניים, גידלה אותנו אמי-הורתי כמשפחה יהודית המתייחסת בכבוד רב ליהדות, שהיא גם ההיסטוריה שלנו, השורשים וכן העלים הירוקים שזה עתה הנצו - העבר, ההווה והעתיד, ובדנ"א שלנו זורם עצם היותנו יהודים. נראה לי שאת החשיבות הזו הקנתה לאמי השנאה התהומית כלפינו בארופה, שנאה שלקחה מאמי את ילדותה ואת מרבית משפחתה.
וכך מגיעים אנו לחלק השלישי של אותו משולש שהוא אחד - מדינת ישראל. אמי הגיע לארץ ישראל כפליטה בלתי חוקית בהעפלה לפלשתין. עד היום אני דורש להיות מוכר כבן של מהגרת בלתי חוקית (דבר כה פופולרי בארה"ב) ולהקרא "פלשתיני", שכן אני בן של פלשתינית, ולפי האו"ם פליט לנצח נצחים.
מדוע ארץ ישראל? לא סתם ארץ ישראל כי אם ארץ ישראל, מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל, כי בלעדיהם אין לנו זכות קיום.
אמי נולדה בליטא חצי שנה בדיוק לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה. הוריה היו ציוניים ואמה לימדה עברית. את השואה היא שרדה עם אחיה ואמא, לארץ הם עלו כמעפילים לא חוקיים ושמחו בהכרזת העצמאות, שרתו כקצינים, הקימו משפחות, בין תש"ח לבין נס מלחמת ששת הימים, שרדו בקושי (וכמעט שלא) את מלחמת יום הכיפורים, והתמודדו מהלך כל השנים לבדם - חלק מדור שנקטע משורשיו וצריך היה לעשות הכל לבדו, מבראשית, בכוחות עצמו.
אמי שרתה כקצינה בצה"ל, בזמן שמעט מאוד נשים שרתו כקצינות, ומשם גם למדה להסתפק במועט, לדרוש את המקסימום מהגוף, לא להתלונן, להנהיג ולהוביל את הדרך, לא לחכות לאחרים שיעשו כי אם ליזום ולבצע ולחיות לפי סט ערכים שהיום צריך לפתוח אינצקלופדיה למצוא אותם. פעם הם היו ערכים שחיו לפיהם.
- דע מי הם חבריך ומי הם אויביך - אצל אמי, חברה של אמת היא כמובן לכל החיים, חברה שלא מחליפים, חברה שיקרה מה שיקרה, עומדים זה לצד זה, כחיילים בשדה הקרב. שמחים זו בשמחתה של זו, ותומכים זו בזו כשהנסיבות מכתיבות זאת. חולקים את הכל.
בה במידה, מי שבגד או יצא נגדך או נגד עמך, דברים לא טובים טומן העתיד בחובו עבורו, אין סליחה ואין מחילה. עם של רחמנים בני רחמנים אנחנו, אך כיהודים לא גדלנו על הושטת הלחי השנייה כי אם על הרעיון של "עין תחת עין ושן תחת שן".
עבור אמי העולם לא החל אתמול, ולפיכך חייבים לדעת את ההיסטוריה שלנו. הנאצים, לדוגמה, לא ברי סליחה או הבנה. הנוצרים, שמזה מספר עשורים עומדים לצדנו ראויים להערכה, כי מעט מאוד חברים יש לנו בעולם ואנו זקוקים להם, מדרך "כבדהו וחשדהו". כבדהו ברבים אך אל נסיט את אפוד המגן, שלא נשאר חשופים לחלוטין.
- דרכי התנהגות והשימוש בשכל ישר - מאמי למדתי איך להתנהג, והסיכום פשוט תמיד: לֹשים עצמך בנעליו של האחר, ולהשתדל להתנהג בצורה שהיינו רוצים שיתנהגו אלינו באותן נסיבות. אך מעבר לכך, אצל אמי השכל הישר תמיד עובד, וצריך להקפיד להעסיקו, שכן ככל שאנו עסוקים ופועלים, חושבים ולא מתבטלים, טוב לנו יותר.
כך שאצל אמי לכל דבר מענה במקום, בשפה שקטה, בטוב טעם, בשכל רב ובמחשבה תחילה, לא בהתלהמות. אצל אמי טוב להבליג ולהפסיד רגע בחיים או לכאורה את הכבוד העצמי בכדי שלא להפסיד את החיים ברגע, בפזיזות ובחוסר מחשבה. יותר מכל, תכונה זו חשובה בחיים, ועוד רבות צריך אני ללמוד ולזכור ליישם.
זכיתי שהגענו לנקודה זו ואמי לגילה, שהעניקה לי אמי את כל הטוב והאפשר, וגידלה ילדים לתפארת. לא התלוננה, לא ביקשה דבר, לא באה בתלונות או טרוניות. לקחה חלק במפעל הארץ, התאהבה בשפה העברית ובדרך חיינו, כישראלים שהם אור לעולם כולו, והיא מגשימה את האמור במשלי (ג׳:17): דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
מזל טוב ליום הולדתך,
אמי שלי
רחל בת רבקה
אוהב ומכבד ומוקיר ויודע
ארי בן רחל
