ההצטיידות האירנית בגרעין עלולה להציג מערכה נוספת במחזה שהחל בצפון-קוריאה: סדרות חוזרות ונשנות של שיחות, ועידות והסכמים חלקיים שאינם מקויימים. עד שבוקר אחד נתייצב מול אירן חמושה בנשק גרעיני בכמות מוגבלת ובאמצעים לשינועו בדמות טילים לטווח של אלפי ק"מ. אירן תוכל לאיים לא רק על ישראל אלא על מדינות רבות במזרח התיכון, באירופה כולל רוסיה, על מדינות כמו אפגניסטן ופקיסטן, ועל כוחות אמריקנים הערוכים במדינות אלו.
האמריקנים והנשיא בוש בראשם מודאגים עד מאוד מכך שאירן גרעינית תהווה איום רציני על הסדר העולמי, על בעלות בריתם וחסותם, ועל המעמד הדומיננטי של ארה"ב באזורים אלו. אין הם מתעלמים מכך שאירן נמצאת ב"רשימה השחורה" של מדינות תומכות בטרור העולמי, לכן קיים בארה"ב חשש כבד מזליגה לא-קונבנציונלית מאירן לארגוני טרור בעולם. אלו הם כמה מהמניעים של היוזמות האמריקניות לביטול או חיסול הפרויקט הגרעיני האירני.
אמנם הפנטגון כמעט אינו עוסק בפומבי באופציה הצבאית וגם הבית הלבן משתדל להימנע מדיון בה, אך בתקשורת עולה הסוגיה לדיון ציבורי. משום מה השאלה העיקרית אינה התועלת או כיצד ומתי יבשילו התנאים, אלא דווקא מידת היכולת האמריקנית לממש את האופציה, היכולת לפגוע ולהשמיד את האתרים בהם מפתחים ומייצרים את מגוון הטכנולוגיות והחלקים הדרושים לרכישת יכולת גרעינית ושיגורה.
הפרשנים בתקשורת ובמכוני המחקר מפרקים את היכולת לכמה מרכיבים: יכולת מודיעינית לאתר ולציין את כל האתרים המבוקשים, יכולת להגיע ולפגוע במטרות, יכולת ביצוע במספר אבידות קטן, ויכולת שימור ההצלחה לאורך זמן, כלומר מניעת אירן מקימום ההריסות וחידוש הפרויקט.
אלו המפחיתים ביכולת מביאים כדוגמה את חוסר ההצלחה היחסי של ארה"ב בשתי המלחמות בעירק, במלחמה באפגניסטן, ואפילו את חוסר הדיוק של חיל-האוויר האמריקני במלחמת קוסובו. הם מסתמכים על רשימת ההרוגים המתארכת בעירק, על התפשטות המעורבות האמריקנית בעולם, מעבר לכוחה הצבאי והלוגיסטי ועוד טענות מסוג זה.
הגורם העיקרי לפסימיזם של הפרשנים לגבי היכולת האמריקנית נובע מהערכה שגויה של אופי המלחמה המודרנית וממערכת שיקולים של מלחמות העבר. לדוגמה, בשתי המלחמות עם עירק השתתפו מאות אלפי חיילים, עשרות אלפי כלי רכב, מאות מיפקדות וזנב לוגיסטי כזנבו של דינוזאור. אפשר לשער שמלחמה נוספת מסוג זה תגבה את מחירה, תשאב משאבי עתק וספק אם תזכה להצלחה מלאה. גם נזקיה המדיניים והפיחות במעמד ארה"ב חייבים להילקח בחשבון. אלא שהשמדת המערך הפרה-גרעיני של אירן יישא אופי אחר לגמרי.
ייתכן שהקורא/ת כבר מבין/נה מניתוח זה לאן חותר המאמר, שכן הוא נטוע עמוק בתפיסה אסטרטגית, דוקתרינה ותפיסת הפעלה של המלחמה המודרנית.
הרס הפרויקט הגרעיני יידמה למבצע מתמשך יותר מאשר למלחמה במובן המקובל. הכוח הדומיננטי במבצע יכלול מערכת מודיעין משוכללת, מדויקת ומעודכנת, כוח אווירי סביר בגודלו וכוחות מיוחדים, מוסקים ומוטסים.
השלב הראשון יתבסס על סדרת מכות אוויריות אינטנסיביות במשך ימים ספורים. מאחר שאין צורך להשיג השמדה מוחלטת של כל מתקן ומתקן, יתמקד מבצע אמריקני בשלב הראשון באתרים חיוניים שאפשר להשמידם. יעד חשוב נוסף יהיה השגת עליונות אווירית באזורים הדרושים כדי לאפשר את השלב הבא של המבצע. בשלב שני יעבור הכוח המשולב (מודיעין-אוויר-מיוחדים) להמשך הרס מבוקר של אתרים נוספים, מניעת שיקום אתרים פגועים, שמירה על עליונות אווירית ובמידת הצורך והאפשר, פגיעה ממוקדת ב"מפגעים אנושיים" כמו נשיא אירן הנוכחי.
שלב זה אינו הזיה או רעות רוח, אלא המשך של מבצע דומה של חיל-האוויר האמריקני בשמי צפון-עירק ודרומה במשך שנות כהונת הנשיא קלינטון. מבצע שמשמעותו האסטרטגית היתה ותהיה שליטה מסויימת ביבשה באמצעות כוח אווירי. שליטה כזו עדיין אינה מסוגלת למנוע תנועות של כוחות קטנים אך מסוגלת בפירוש למנוע התחמשות של אירן בגרעין.
מבט אישי קצר זה לא נגע בסוגיות של מדיניות חוץ, מדיניות פנים-אמריקנית, צירוף בנות-ברית, וחלופות אפשריות. כל אלה עשויים להשפיע על ההחלטה לבחור באופציה צבאית. הטיעון של מבט זה הוא כי לארה"ב יש יכולת אנטי-גרעינית מוכחת שאפשר להשתמש בה בדרך מועילה וחסכונית הרבה יותר מאשר המלחמה בעירק.
