בעיתון מ-8.3.19, מצאתי את זהבי, עצבני כרגיל ולא רלוונטי כרגיל, כשהוא מנסה ליצור מציאות מדומיינת ניטראלית כביכול סביב התגייסותם של שלושת הרמטכ"לים גנץ, אשכנזי ויעלון לגוש הפוליטי האנטי-ימני "כחול לבן", ושל האלוף רוסו למפלגת העבודה, האופוזיציה הכרונית לליכוד. בצר לו, הוא מצליח אפילו לטעון שמצע הליכוד דומה, לדברי "השילוש הקדוש הרמטכ"לי", אם וכאשר מרכיביו מדברים לציבור. עצבנות, קוצר רוח, ורדיקליזם עיוור, הם תמיד יועצי אחיתופל, וזהבי אינו מחמיץ הזדמנות לחזור ולהוכיח זאת שוב.
באותו עיתון, במרחק לא גדול מהרשימה הנ"ל, מצאתי כתבה (ראיון) של יעקב בר-און עם
יעקב אגמון לרגל מלאת לו 90 שנה (במזל טוב). חלק מהדברים הם סיפורים ואנקדוטות נחמדים מחייו וניסיונו המקצועי של אגמון. כשהוא מדבר על הישגיו המקצועיים, אין מה לומר; יש לאיש כאלה בשפע. אבל כאשר הוא מבקר את השרה רגב על הבנתה באמנות, ומיד לאחר מכן עובר לדבר על פוליטיקה בלשון רבים השמורה לאנשי שם - הקסם הראשון פג כמעט כהרף-עין.
כמה יפה ונעים לקרוא שאדם המספר את סיפורו בתקשורת יודע את מקומו ומעמדו, יודע היטב מה תחום מומחיותו ומכיר בערך עצמו, וחרף זאת נזהר לומר את הדברים בגוף ראשון ואינו מתיימר להיות "מורה הדור" או רוח הקודש. כאשר הוא נשאל על רגב באופן פרטני, הוא מודה שכל ידיעותיו עליה נובעות מצפיה בה ובהופעותיה וחלילה לא מהיכרות מקרוב עם השרה ופועלה. כאשר בהמשך הדברים אני מגיע למקום בו הוא מודה שהיה בנערותו איש השומר הצעיר, ומיצה לא מכבר את סובלנותו מול הימין הפוליטי בישראל, אני מתחיל להבין את אופי הפריזמה דרכה הוא רואה ושופט את המציאות העכשווית.
בתשובה לשאלה, אגמון אינו מוטרד "מהמיליטריזם של השמאל", המתמצה כיום במפלגת רמטכ"לים עם מספר עוזרים בדרגות אלוף ותת-אלוף - הוא אינו מוטרד, אבל אינו מבהיר מדוע. האם זה מפני שהם בעלי השקפות עולם תואמות את שלו, או מפני שהם גנרלים "לא מסוכנים" בגלל רמתם הצבאית או בגלל רמתם המוסרית ואיכותם הדמוקרטית; ואולי הוא סבור פשוט שעדיף שכל אזרח יעשה את החשבון לעצמו. לזכותו יאמר שהוא מודה שהמסרים הפוליטיים שמפיקה ומפיצה מפלגת "כחול לבן", אינם רציניים ואינם מייצגים חזות חדשה באמת או תוכנית ביצוע משכנעת. אם כך, כנראה, שהוא מסתפק בעובדה שהם אנשי-שלומו ופועלים להדחת הימין בראשות ביבי מהשלטון, מטעמים של שימור ההגמוניה הישנה. לא מפתיע; דומה שזהו אכן המסר הראשי של האופוזיציה בבחירות אלה: לא חשוב מי או מה, העיקר בלי ביבי. אם זו הגישה, מה לו כי ילין על השרה רגב?! נראה שגם היא הגדירה לעצמה בתפקידה מטרה דומה - תרבות ישראלית ללא הגמוניה שמאלנית קיצונית! דווקא מוצא חן בעיני.
אגמון אינו מוטרד מהעובדה שקצינים בני הדור הקודם לדור הפוליטי הנוכחי ועוד יותר מהם קודמיהם, היו אלה "שהעלו" ערבים - בפועל או בכוח השכנוע - על משאיות וחמורים והעבירום אל מעבר לגבול. אבל הוא עדיין מזדעזע עמוקות מדברי כהנא שלהם אופי דומה. כהנא היה מוכן להסתפק בשכנוע להגירה מרצון ודיבר על צעדים נוקשים יותר רק כחלק ממהלכים האופייניים למאבק לאומי אלים, שהערבים היו מחולליו וממציאיו הראשונים בזירה זו. לא מטרידה אותו העובדה שהאיש מת כבר כ-20 שנה, וממשיכי דרכו פחות קיצונים ותקיפים בעמדותיהם ממנו. הספקתי להשתתף בתהלוכות ה"אחד במאי" שהוא מזכיר כחבר ב"נוער העובד" ולהתרשם באופן בלתי אמצעי מהגמישות המחשבתית של אנשי השומר הצעיר של אותן שנים, שראו בסטאלין לנין וטרוצקי, את אבותיהם הרוחניים.
אני יודע שבתנועת השומר הצעיר היה נהוג להסתכל תחילה על צבע הדגל ונוסח הסיסמה המלווה ורק אחר-כך להקשיב למילותיו של מי שנשא אותו. לכן, אינני מתפלא או מופתע לראות, חרף רעננות המחשבה של אגמון בנושאי תיאטרון, למשל, עד כמה קפואה ומקובעת דעתו בשאלות פוליטיות בענייני השעה, ועד כמה הוא נזהר מלפרוט לדברים ברורים וקונקרטיים את הגיגיו בנושאים אלה. אגמון מלבד היותו אדם פרטי, בדבריו, בגישתו ובהיותו איש מוכר בציבור, הוא גם מטאפורה לקבוצה גדולה של ישראלים שבהשקפותיהם ותחושותיהם נותרו אי-שם באמצע הדרך בין ימי הולדתה של המדינה לבין ימים אלה.
במאמץ לא מבוטל אני מסיק ממה שאמר וממה שהתחמק מלומר, שבעיניו העובדה שתנועת העבודה התאבנה, היא בעיה שלנו ולא שלה וכי כשליה בחינוך, ביצירת שוויון בין-עדתי, בחינוך יהודי ובהקניית הזיקה הבסיסית למולדת - אינם הסיבה הישירה למצבה. הוא קובע: "...כי לדעתי נכשלנו". ובמענה לשאלה נוספת: "...זה אובדן חושים". "אולי מצב של איבוד לדעת". אולם, הוא טועה ומצבה של מפלגת העבודה כיום הוא העדות החזקה ביותר לכך. התאבנות מחשבתית מחמירה, הקצנה וגידול מואץ בשחצנות מוחצנת, הם סממני המחלה האנושה בה אנו צופים.
הקושי של ה"אגמונים" לבצע את קפיצת הדרך הדרושה, מזכיר לי את ציור היהודי הנודד של שאגאל, "מזכרת" (1914) הנושא על כתפיו את ביתו בדרך הנדודים או את "סוחר הבהמות" (1912), זה שמסיע את עגלתו כאשר מבטו מופנה לאחור, אל המקום אותו עזב ולא אל המקום אליו מועדות פניו. דומני שחלק גדול מהמרירות, ההתלהמות והנבזות של מערכת בחירות זו, מקורו ביסודות אלה. ביבי לכאורה מונע בעד קבוצה זו מלחזור אל "האלמא מאטר" שלהם ואם יסולק מן הדרך, הכל יסתדר; לא דובים ולא יער. אנחנו כבר לא שם, איננו חוזרים לשם וטוב שכך.
