(וישב סו) גאולה זה לא גיאוגרפיה

כמעט כולם אצלנו טוענים שהם אוהבים את הארץ, אבל רק חלקם מתנחמים על מה שרואות עינינו ושומעות אזנינו, באמירת חז"ל כי 'ארץ ישראל נקנית ביסורים'. חוששני שכל המתנחמים באמירה זו, כמו גם אוהבי הארץ שאינם מכירים אמירה זו, אינם מבחינים בין ארץ ישראל לבין מדינת ישראל; שכן לענ"ד היסורים באים עלינו משום שהחלפנו את ארץ ישראל במדינת ישראל.

כלומר, היסורים הם תוצאה מהנחות היסוד של הישות המתיימרת להיות מדינת היהודים. נראה שהיסורים נועדו לגרום לנו להתפכח מן החלום ששמו 'מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו'.

בינתיים, במקום גאולה יש לנו גועל נפש פוליטי המציף את הארץ, ומשום מה זה נראה מובן מאליו; פה ושם שומעים איזו אמירה צינית המתייחסת להתנהלות כזו או אחרת, ובעיקר לאישיות זו או אחרת, אבל לא שמענו שום הערה או ביקורת על עצם השיטה המאפשרת ואף מזמינה, התפתחויות פוליטיות מבחילות כל כך.

העובדה שחיים בארץ, אפילו כאנשים חופשיים, מה שאנחנו לא למרבה הצער, עדיין אינה מלמדת שהגענו לגאולה; למדים זאת בבירור מן הסיפורים שאנו קוראים בתורה בשבועות אלו.

(בראשית ל"ז) א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. לאחר גלות שנמשכה עשרים שנה בחרן ועוד שנתיים בדרך, מבקש יעקב לשבת בשלווה, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב; סוף סוף שב הביתה. הוא רק לא שם לב שאביו אשר מעולם לא עזב את הארץ, התייחס אל ישיבתו בה כאל גֵּרוּת, מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.

האמת היא שכבר אצל אברהם אנחנו מוצאים התייחסות כזאת; כאשר הוא מבקש לרכוש חלקת קבר עבור שרה, הוא אומר לבני חת (פרק כ"ג): גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנכִי עִמָּכֶם.

הארץ הובטחה לו כשישים שנה קודם לכן; הוא בטוח שהוא הבעלים החוקי היחיד של הארץ, אבל הוא במודעות של גר בארץ כי זו המציאות.

אנחנו הגענו לארץ, כבשנו אותה ומתייחסים לשליטתנו בה כאל התגשמות חזונם של נביאי ישראל; יש חלומות מתוקים שמתגשמים בהגיע זמנם, אבל אם דוחקים את הקץ, החלום המתוק עלול להפוך לחלום בלהות. דומני כי זה מה שקורה לנו פה בארץ האבות והנביאים; הגיע הזמן שנתפכח; הגיע הזמן לשוב אל החלום המקורי; זה עדיין אפשרי.

יעקב חשב שבהגיעו לארץ אבותיו, הגיע גם אל המנוחה ואל הנחלה; מהר מאד התברר לו שזה לא כל כך פשוט; הימצאות בארץ יכולה להיות עניין של גאולה, אבל לא בהכרח.

יעקב נקרא גם יִשְׂרָאֵל, כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. כלומר, התמודדת עם אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים וניצחת; אם זו הסיבה, מדוע לא קוראים לו 'ניצחון' או משהו דומה? מדוע קיבל את השם 'ישראל' שפירושו התמודדות? מכאן ניתן ללמוד ברור כי ההתמודדות היא העיקר, לא הניצחון. כאשר חיים בהרגשה שניצחנו, או אז מתחילות הצרות.

(רש"י) וַיֵּשֶׁב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. יש להניח שכולם מכירים את הסיפור; גם כתבנו עליו די בהרחבה בשנים קודמות.

ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו--כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.

כתוצאה מכך האחים שונאים אותו, ושגיאות שלו ביחסו אליהם עוד מגבירות את שנאתם אליו; עד שהאחים מנצלים הזדמנות הנקרית להם ומוכרים אותו לעבד. יוסף מגיע למצרים בגיל שבע עשרה כעבד למכירה.

(בראשית ל"ט) א וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. אם מדברים על גאולה, קל לדמיין כי מעמדו החדש של יוסף הוא הפוך לחלוטין ממה שניתן לתאר כגאולה. לא רק שהוא לא נמצא בארץ אבותיו, גם במקום החדש הוא אינו חופשי. הוא עבד. אומנם עבד, אבל רק בגופו; רוחו נותרה חופשיה כשהיתה: ב וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

גאולה זה מצב תודעתי

לפי השיטה המקובלת אצלנו, יוסף היה צריך לנצל את ההזדמנות הראשונה כדי לברוח ממעמדו החדש, או לפחות להודיע לאביו על מקום הימצאו, שיעשה מאמצים לפדותו. להישאר עבד? לא יעלה על הדעת.

ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי ה' אִתּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל-בֵּיתוֹ, וְכָל-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ.

האדון רואה כִּי ה' אִתּוֹ; המדרש מסביר שראה כי שם שמים שגור בפיו. ויוסף, לא רק שאינו בורח, הוא אפילו "מתקדם" למעמד של מנכ"ל המשק אצל אדוניו המצרי. אלא שכאן רק מתחיל סיפורו של יוסף; האדון סומך עליו בעינים עצומות ומכאן לכאורה, פתוחה בפניו הדרך להתערות בחיים המצריים:

ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.

הוא בחור מוצלח וגם יפה, וזהו מתכון ל"הצלחה" בתחומים נוספים.
ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. ח וַיְמָאֵן (...)

יוסף מתואר בשני סוגי יופי: יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. בפשט זה אומר גם תווי פנים סימטריים וגם מראה כללי יפה. בחסידות מבואר כי התיאור הכפול מתייחס להקפדתו המוחלטת על שמירת המצוות בשני הרבדים: יְפֵה-תֹאַר במצוות עשה וִיפֵה מַרְאֶה במצוות לא תעשה. רק כך אפשר להבין את תגובתו, וַיְמָאֵן לפיתויי הגברת. המיאון הזה אינו עובר חלק; אשת אדוניו מנסה לאנוס אותו, וכאשר זה לא מצליח כי הוא בורח ממנה, היא מעלילה עליו שניסה לאנוס אותה. תגובת האדון היתה קשה, כצפוי:

יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ; וַיִּחַר, אַפּוֹ. כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר, מְקוֹם, אֲשֶׁר- אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים; וַיְהִי-שָׁם, בְּבֵית הַסֹּהַר.

נפילה נוראה ליוסף; עכשיו הוא אפילו לא עבד, הוא סתם אסיר, יש גלות קשה מזו? מסתבר שגם שם הוא חופשי; לא בגופו, אבל ברוחו.

כא וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר.

וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, מה החידוש? הלא מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, ולית אתר פנוי מניה, אז לא רק עם יוסף הוא נמצא; אלא שיוסף כפי שכבר הסברנו, היה עם ה' תמיד, שם שמים שגור בפיו, לכן רואים שה' אתו והוא גם חופשי בכל מקום ובכל מצב בו הוא נמצא.

כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, בְּיַד-יוֹסֵף, אֵת כָּל-הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם, הוּא הָיָה עֹשֶׂה. כג אֵין שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, רֹאֶה אֶת-כָּל-מְאוּמָה בְּיָדוֹ, בַּאֲשֶׁר ה', אִתּוֹ; וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, ה' מַצְלִיחַ.

יוסף חופשי עד כדי כך שלעולם אינו מייחס לעצמו הצלחה כלשהי; החופש של יוסף הוא חופש מהותי; הוא אינו מותנה בזמן ומקום, ועל כן אינו מאיים על מי שאמורים להיות ממונים עליו, כגון שר בית הסוהר.

אמנם אֵת כָּל-אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם, הוּא הָיָה עֹשֶׂה, הכל נרשם על שמו, אבל בעיניו, וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה – ה' מַצְלִיחַ. ההצלחות אינן שלו, זו מתנה מהריבונו של עולם. לכן, מכיון שההצלחות אינן שלו, הוא אינו מאיים על איש. איש אינו רואה בו מתחרה.

יוסף הוא דמות מופת מאז ועד בכלל; אין פלא אם כן שיהודים משתוקקים להשתטח על קברו ולהתפלל שם בניסיון לאמץ לעצמם ולו משהו מתכונותיו של יוסף הצדיק.

אצלנו למרבה הצער, נוקטים דרך הפוכה מזו שלמדים מיוסף; נמצאים אומנם בארץ ישראל אבל הסבו את שמה למדינת ישראל. עצם שינוי השם, יש בו מסר של הינתקות מן השורשים של עם ישראל, ועדיין יש כאלה הרואים בעצם קיום המדינה, חלק מתהליך של גאולה.

מפרשת השבוע אנו למדים ברור כי גאולה היא מצב תודעתי ולאו דוקא טכני. יהודי צריך להיות בן-חורין בכל מקום בו הוא נמצא, בדיוק כמו יוסף הצדיק במצרים; כמובן, גם כשנמצאים בארץ צריכים להיות בני חורין, אבל המחשבה שזו גאולה, היא עצמה מהווה גלות קשה ביותר ומאפשרת למערכת לרדות בנו כבעבדים ואף יותר.

כדי להיות בן-חורין באמת, צריכים לחיות במודעות שה' אתו; וכאשר נגיע למודעות זו, או אז תתחולל הגאולה האמיתית והשלמה ונשיר ביחד: בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. (תהלים קכ"ז)