איני מתנצל
זכיתי, בהווה ובעבר, למוציאה לאור ולעורך הנותנים לי יד חופשית לחלוטין בטור שלי. "בגבולות מסוימים", יגיד מי שיגיד. אך אני יכול לציין על אצבעות יד אחת את המקרים הנדירים שהוצבו גבולות כלשהם לחופש הפעולה המוחלט שבידי.
דוקא הפעם שאל אותי העורך: מדוע לעסוק בשואה בגליון חגיגי לכבוד יום העצמאות? יום הזיכרון לשואה ולגבורה כבר עבר, פסה. טוב שהוא לא קרא עדין את שכתבתי, שכן פתחתי ב"דיינו" מתוך "טובה כפולה ומכופלת" בהגדה, ואם הוא יבין שאני הוגה בין פסח לבין יום השואה, הוא יאבד את האשתונות ויגיד לי "ארי, באמת!"
אז אתחיל ואסביר איך בכל זאת נשארו "דיינו" והשואה בטור: נולדתי בה' באייר, והמדינה כולה חוגגת לי את יום הולדתי שנה אחר שנה. ובכן, כמתנה, בחרתי בעצמי לעסוק במהות במקום בחגיגות של רגע. אל דאגה, את יום ההולדת שלי השנה אני חוגג שלושה ימים ברציפות: יום חמישי (שכן יום העצמאות הוקדם בשל השבת), יום שישי (ה' באייר) ויום שבת (התאריך הלועזי). ולמי שעדין קצת מודאג, אכן השנה יצאו לי רק שלושה ימים, בד"כ אני חוגג את המרווח כולו בין התאריך העברי לתאריך הלועזי.
ללא ספק, בר מזל אני. ובמיוחד אסיר תודה אני על שמדינת ישראל קיימת.
מדינה מודרנית יש לנו, בת 67 שנים, והמהדרים מקפידים לדייק ולהגיד שהמדינה בת 3,067 שנים. המדינה אינה התוצאה של השואה האיומה שהונחתה על העם היהודי בין השנים 1939 - 1945. להפך, האודים המוצלים מאותה אש תופת שהגיעו ארצה (לפני הכרזת העצמאות ואחריה) עזרו לבססה. הם בנו מדינה לתפארת, מול קשיי קיום ואיומים ממשיים. הם הכשירו את הקרקע ועבדוה, עבודת פרך, ולא הוציאו מילת תלונה אחת; אפילו לא נאנחו. אסירי תודה היו שאכן הייתה המדינה מחזון למציאות. בשבילם עצם הקיום, ההשרדות והחיים החדשים היו עולם ומלואו. הכמיהה הפכה למציאות, וזו לא תמיד "לפי בקשה".
אלא שאותם אנשים רק עשור לפני כן, היו בדיוק כמונו. הם חיו במדינה מודרנית, מתקדמת, תרבותית, חיה, נושמת ופועמת. הם היו חלק "בלתי נפרד" מגרמניה. הם חיו מאות שנים בהונגריה, בליטא או בפולין. הם לא תארו לעצמם את שעומד היה להתרחש.
במהלך המלחמה, כאן בארה"ב, קהילה יהודית חזקה, משפיעה ומבוססת נלחמה ונידתה מי שהעז להרעיד את פני השטח.
שבעים שנה עברו מאז. הבטחנו לעצמנו לזכור ולא לשכוח, אך משנה לשנה - בין מסע החיים למסע הבא אחריו - אנחנו שוכחים, את הניצולים שעוד אתנו.
הבטחנו שלא נאפשר למה שקרה לשנות, והנה אותן השיטות, אותן עלילות הדם ואותה השנאה מפעפעות נגדנו, ואנחנו שותקים. מעלימים עין. מתעלמים. למי שלא נחשף וטוען שלא היו דברים מעולם, הנך מוזמן לבקר את אתר "מבט לתקשורת פלשתינית" (PMW).
מי שיוצא ומדבר מוגדר מיד כמזיק קיצוני [וזהו עוד תואר מתון מה. אני כבר הושוותי לגבלס הציוני ולכינויים נוספים מגוונים ביותר].
כאן זה לא יקרה. לנו זה לא יקרה. ההשוואה עצמה פסולה. אנחנו קודם כל אמריקנים ורק אחרי זה יהודים. כך היה בארגנטינה. ובצרפת. ובארצות סקנדינביה. ובקרוב גם בארה"ב. כמובן אז לא הייתה מדינת היהודים, ועכשיו יש לכולנו את מדינת ישראל.
ובכן, בעוד יפי נפש ומזוכיסטים, סופרים, אנשי דיעה, אינטליגנטים ואנטלקטואלים מבכים את ה"נכבה" ויוצאים בתל אביב - שם בשדרות רוטשילד, בדיוק בפתח היכל העצמאות - בהכרזת עצמאות ל"פלשתין", הרשו לי לחגוג את יום ההולדת - שלי ושל מדינת ישראל.
אני לא מתנצל ולא אתנצל על זכותי למדינה כלכל האנשים. לא גזלתי. לא פשעתי. לא גנבתי. לא רצחתי. צבא ההגנה לישראל, ששרתי בו כקצין, הוא צבא מוסרי, איכותי, אמין ונדרש. בלעדיו, כבר מזמן היינו מוצאים עצמנו בים.
דיינו!
זה לא מזמן חגגנו את חג החרות, חג יציאת מצרים, חג תחילתו של האביב. בערב פסח, כשאנו מסובין, שרנו בחוזקה "כמה מעלות טובות למקום עלינו"!
בנדנוד קדימה ואחורה שאלנו:
אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים
ועניינו - דיינו
הקשנו והוספנו:
אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם
ופעם שניה עניינו - דיינו
אך גם זה לא הספיק:
אילו עשה באלוהיהם ולא הרג את בכוריהם -
גם אז אמרנו בחוזקה - דיינו
וכך אנו עוברים ממדרגה למעלה, מהמכות על המצרים לניסים במדבר ומשם לארץ ישראל, וכשהנשימה נעצרת, אנו מסכמים בטפיחה אחת גדולה:
על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו
ולמען שלא נשכח, אנחנו חוזרים על הפרטים:
שהוציאנו ממצרים, ועשה בהם שפטים, ועשה באלוהיהם, והרג את בכוריהם, ונתן לנו את ממונם, וקרע לנו את הים, והעבירנו בתוכו בחרבה, ושקע צרנו בתוכו, וסיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה, והאכילנו את המן, ונתן לנו את השבת, וקרבנו לפני הר סיני, ונתן לנו את התורה, והכניסנו לארץ ישראל, ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו.
היה זה בשבוע לפני ערב פסח, בו היינו עסוקים בהכנות. הבית כמרקחה, אמי נרגשת כבכל שנה - היא מכינה סדר לתפארת לאבי לנצח עליו - ואני נעלם לשעתיים להקרנה של "אישה בזהב", סרט שיצא לאקרנים ברחבי ארה"ב בתפוצה רחבה ביום שישי, ערב פסח.
לפני שנים רבות, ידידי הטוב גרי רטנר היה חלק מארגון הקונגרס היהודי אמריקני (AJC). הוא לא שכח אף פעם את "האנשים הקטנים", דבר יקר במציאות במיוחד בימינו. אני זוכר שני אירועים בהם הוא כלל אותי: האחד עם מריה אלטמן ועורך דינה אי. רנדול שונברג, לאחר שהם זכו בתמונות קלימט שנגזלו על-ידי הנאצים לאחר השתלטותם על אוסטריה. האירוע השני עם ר. ג'יימס ווסלי, ראש ה-CIA לשעבר.
שנים עברו מאז. מריה אלטמן נפטרה לפני ארבע שנים.
מה הם הזכרונות שנשארו אתי משני הארועים? מהראשון לא התרשמתי כלל וכלל. זכרתי במעומם את האורחים כשהתקבצו בתום האירוע לצלום קבוצתי ואת התמונה של גוסטב קלימט ("פורטרט של אדל בלוך-באור"), אך איני זוכר אפילו אם הייתה זו התמונה המקורית או לא.
מהשני אני זוכר את הדוסייר שהוכן לכל אחד מהמשתתפים עם מכתבים על ראש ה-CIA לשעבר. ג'יימס ווסלי זוכר את האירוע גם הוא, שכן זו הייתה הפעם הראשונה שגוף יהודי הכיר בו והוקיר אותו. מוזר, דברים שלכאורה מובנים מאליהם, ומסתבר שכלל וכלל לא כך הדבר. עד כמה נחרטים הדברים הקטנים בתודעתנו ולא נעלמים משם עד סוף חיינו.
הארגון לא קיים כבר מספר שנים, וגרי רטנר היום אחד מבכירי ארגון Stand With Us. כמו בעבר כך גם בהווה, גרי אף פעם לא שוכח לכלול אנשים, גם כאלו שהוא אינו זקוק ביקרם. איזו גישה נפלאה, בה פונים אליך לא רק כשצריכים משהו (בד"כ מרשרשים) או רק אם אתה חלק מאליטה זו או אחרת (וכאן יש אינספור דוגמאות).
נתן יונתן כתב את המילים הבאות, ו
שלמה ארצי הלחין, וכך מתנגן במוחי השיר "האיש ההוא" והפזמון:
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות.
מתי מעט.
אני זוכר את פגישתי הראשונה עם ידיד קרוב אחר, קונסול ישראל דני גת. דני סיפר לי על מה חשוב לו, והופתעתי לשמוע על הדגש שהוא שם בניצולי השואה.
"נהדר", עניתי, "בוא נכין רשימה של כל ניצולי השואה כאן". ומיד התנדבתי להתחיל את הרשימה: "הורי, רחל לבית קלור מליטא ויוסף לבית בוסל מורשה. חברתה הטובה ביותר של אמי. מייק פופיק, מראשי הקהילה הישראלית בשנות השמונים והתשעים (היום יש "מנהיגות" אחרת שחושבת שהכל התחיל ונגמר רק בה). מקס ווב. ..." וכך אני ממשיך ומוסיף אחד לאחת, וכבר מגיע אני למספר מאוד מכובד של ניצולי שואה שעוד אתנו, חיים, נושמים, חושבים, נוהגים ופועלים.
ישנם כמובן הרבה יותר שכבר אינם אתנו, וגם אותם התחלתי למנות, אך עד מהרה הפסקתי. הבנתי שהמחויבות שלנו היא לגבי אותה קבוצה שעדין בחיים, שכן הם האחרונים, ואחריהם רק זכרונות ישארו בנו, הידע שהכרנו באופן אישי ניצול שואה. אחרינו כבר לא ישאר זכר, למעט שתי עובדות שלא ניתן להפריך:
1. השואה לא קרתה - ראה את הוועידה המדעית הבינלאומית שכינסה אירן והוכיחה קביעה זו מעבר לכל צל של ספק.
2. רעיון ה"שואה" הוא אחת המזימות הציוניות הפנטסטיות ביותר, לגרום לעולם לנקיפות מצפון (מדומות כמובן), לאנוס את העולם להסכים לגניבה לאור יום: היהודים גנבו מדינה לא שלהם, ועל העולם להכריחם לחזור לארצות מוצאם - פולין, גרמניה, הונגריה, אוסטריה, הולנד, וכו'.
ובכן? זכיתי לי לאתנחתה מן ההפקר, בדיוק כשכולם היו עסוקים בהכנות לחג, והסיפור של התמונות חדר פנימה והפך לחלק ממני. ישבו באולם ההקרנה הפרטי מבקרי סרטים ועתונאים אחרים, ובכולם, כך נראה היה לי, פגע הסרט כברק ביום בהיר.
לסרטים יש כוח עצום, כוח להשפיע, ליצור מציאות שאולי היא מדויקת ואולי דמיונית, ולהחרט בזכרוננו כאמת לאמיתה. ביחוד לסרטים טובים.
את כוחה של תעמולה הבין גבלס והיטלר השכיל להשתמש בכלי הנשק הזה עד תום.
בשנים האחרונות, תוך פריחה ושגשוג ותמיכה ממשלם המיסים הישראלי, הקולנוע הישראלי עושה דבר דומה - ומשמש ככלי שרת נגדנו.
ממול, ניצב מכון ויזנטל שמרכזו כאן בלוס אנג'לס. במכון מבינים את הכח הגלום בסרטים, והם טיפחו קשרים ותומכים בסרטים הקשורים בשואה ובמפיקים מהידועים בעולם - החל בספילברג (יהודי, "רשימת שינדלר"). גם ההקרנה אליה הייתי מוזמן טרם היציאה לאקרנים נעשתה בחסותם (ואולי גם במימונם).
עשרות מיליונים זורמים דרך מכון ויזנטל מדי שנה. משכורות במיליונים רבים. תקציבי ענק. נסיעות עם התומכים הגדולים לדובאי, לשם הם מטיסים מסעדן מלוס אנג'לס עם מוצרי מזון כשרים למהלך השהות שם. תרומות ענק והמון תרומות קטנות, מאנשים כמוך וכמוני. הפרוטות שלנו מצטרפות לעשרות המיליונים, כטיפה בים.
ישבתי בסרט וחשבתי: אם כל שהם עושים הוא להביא תלמידים למוזאון הסובלנות (חלק מאותו קומפלקס בו הם שוכנים בשדרות פיקו) - דיינו.
אם בנוסף הם משמשים כבית לניצולי שואה שבאים לספר את סיפורם לקבוצות וליחידים - דיינו.
אם הם מעסיקים את הרב יצחק אדלרסטין, שמשך שנים רבות עוסק בקירוב לבבות בין נוצרים לביננו, בין מוסלמים לביננו, ובין דתות אחרות ומיעוטים אחרים וביננו - דיינו.
אם הם מעסיקים את ליבה גפט (אשתו של הרופא הנודע) בתור מנהלת המוזאון, אישה אלגנטית היודעת תמיד להציג את המכובדים המוזמנים, לנהל שיחה בפני אולמות מלאים ולעניין את המשתתפים והצופים כאחד - דיינו.
אם הם ימשיכו לפתוח את המוזאון להרצאות, סרטים, שיחות מרתקות ונושאים שנויים במחלוקת (לדוגמה, על השואה הארמנית כרצח עם, ולא כפי שחלוקות היו כאן הדעות, כשהליגה נגד השמצה לא רצתה לקלקל את יחסיה הטובים עם טורקיה) - דיינו.
אם הם משמשים בתור חוד החנית, כל אימת שקורה משהו, בהתייצבות מיידית מול התקשורת המקומית והבינלאומית, בהצהרות הזדהות ותמיכה (לדוגמה בעת מלחמה נגד ישראל, טבח ביהודים או פעילות אנטישמית) - דיינו.
אם הם עובדים בחשאי, מתחת לפני השטח, לחשוף פעילות ניאו-נאצית ודומותיה (כמו גם המחלקות המקבילות בליגה נגד השמצה ובמרכז המשפטי של העוני הדרומי, Southern Poverty Law Center) - דיינו.
אך בנוסף לכל הדברים שמניתי, ודברים רבים נוספים שגם בהם הם עוסקים, הרי שהמעורבות שלהם בהפקת ובהפצת סרטים לא תסולא בפז. שקולה היא לכל מה שהם עושים גם יחד, ועולה על הכל כמה מונים.
משך שנים כתבתי על המרכז והעומדים בראשו, אך מעולם לא הבנתי את החשיבות העליונה בסרטים. היה זה בדיוק לפני ערב פסח התשע"ה, עת לקחתי אתנחתה קצרה בעוד כל שאר בני המשפחה עמלו ועבדו, שקישרתי את "על אחת כמה וכמה" מליל הסדר עם הסרט החדש "אישה בזהב" ועצם הפגישה עם גיבורי הסרט שנים לפני כן ופעילות בת עשרות שנים של מרכז סימון ויזנטל ומוזאון הסובלנות.
באותם הכלים בהם השתמשו נגדנו, ניתן להשתמש גם ככלי שרת בידינו. כל שצריך לעשות הוא להפוך את הקערה על פיה. לצידנו האמת והצדק, וההיסטוריה מלמדת אותנו ש"למרות הכל" העם היהודי שורד, ואותה הבטחה אלוהית, אותה ברית "לאלף דורות", קיימת עתה כבעבר.
התנ"ך. המסורת היהודית. אותה מדינה קטנטנה בין הירדן לים. ההיסטוריה בת אלפי השנים ובת שישים ושבע השנים. מגילת העצמאות ועצם זכותנו להתקיים.
אלו הן מתנות נפלאות, לי ולכולנו. ואני איני מסתפק, שכן השנה רק שלושה ימי הולדת יש לי, ורוצה אני עוד ועוד.
יום הולדת שמח מדינת ישראל שלי.
היה זה בערב שבת, ה' באייר התש"ח, 14 במאי, 1948, עת התכנסו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, והכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
ואני חסר נשימה, מלא התפעלות וקדושה, נושא תפילה חרישית: מי יתן וישמור הקב"ה על ציון ירושלים - מדינת ישראל שלנו - ועלינו - עמו - כעל בבת עינו.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
