המפלגה המסכנה ביותר בישראל, מפלגת הליכוד, הכתה בעצמה שוב. לאחר שהמליכה עליה את המנגנון של נפוטיזם מושחת, לאחר שאותו נפוטיזם מושחת בעט בה בעוצמה והשאיר אותה מוכה וחבולה, ירתה לעצמה המפלגה שוב ברגל. היא המליכה עליה את האיש שהכזיב, את האיש שהתקשורת יכולה לדרוס בכל זמן שליבה חפץ, את האיש שתמיד זקוק שמישהו אחר יגבה אותו.
בדרך השליכה המפלגה הצידה את האיש הישר, את הקבוצה הישרה, ואיתם את הדרך שהעלתה אותה אל השלטון.
לפני כעשר שנים נבחר בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל למרות מסע מתואם מתוקשר ומתוזמר עם האמריקנים להכפיש אותו ואת מועמדותו. המנדט היחיד שהיה לו באותה עת היה להפסיק את אסון תהליך אוסלו שהיה מזוהה עם שמעון פרס, ולהחזיר את ארץ ישראל ליהודים.
נתניהו היה אמור להיות טוב ליהודים. בתוך שנתיים הוכיח נתניהו כי הוא רכיכה תקשורתית, שכל כתב זב חוטם ולז-שפתיים יכול להכריעו. כדי לשאת חן בעיני התקשורת היה בנימין נתניהו מוכן לזחול על גחונו, לפטר את יועצו הקרוב איווט ליברמן, ללחוץ את ידו המגואלת בדם יהודים של ערפאת, לחתום על הסכם חברון שאיש איננו יודע מה משמעותו מעבר לנוכחותם של משקיפים זרים ועוד כהנה וכהנה הזדחלויות.
הציבור שנפשו נקעה מרכיכות שילח אותו ואת המפלגה הביתה בבושת פנים ובחר בברק, מתוך תקווה שהחייל מספר 1 יתפקד. הסוף ידוע וגם ברק סיים את דרכו בפח האשפה של מפלגת העבודה.
יש חוסר תיאום עצום בין מה שהציבור באמת רוצה, לבין מה שהתקשורת רוצה. התקשורת היא מועדון סגור שכרטיס הכניסה אליו הוא הצגת דיעות של צדק אוניברסלי, אירופאי, ללא שמץ של יהדות, ישראליות, או גאווה יהודית. לא רק אצלנו, אלא בכל העולם המערבי, גם בארצות הברית, חסומה התקשורת הממוסדת כנגד המחנה הלאומי, הייחודי, המאמין, הרפובליקני.
אריאל שרון, שנוא נפשה של התקשורת והעילית התרבותית אליה היא קשורה, הפך לאתרוג, הפך למחמל נפשה של התקשורת, לאחר שהתיישר עם הקו והחל לחבוט במחנה הלאומי. לעומת התקשורת, העם, הצבא, האזרחים היהודים הינם ברובם אנטי-אוניברסלים. רובו של הציבור, כפי שמתבטא בבחירות, הוא ימני, דתי, מסורתי, אוהב ארץ ישראל, אוהב עם ישראל, ומתעב את הכפייה להתערות במזרח התיכון הערבי.
רוצה לומר, אם בנימין נתניהו רוצה באמת להציג חלופה נאותה לאריאל שרון, עליו למצא חן בעיני הציבור, ולא בעיני התקשורת. הדבר האחרון שהוא צריך לעשות הוא לפזול לכיוון המרכז, כדרישת התקשורת, שכן המרכז הזה צפוף ביותר, ועליו מולך ברגע זה האתרוג, האריה שבויית על-ידי התקשורת ומערכת המשפט. הדבר האחרון שעליו לעשות הוא לנהל מלחמות פנימיות עם גורם שהוא עצמו קורא לו שולי.
עליו להרים בגאון את דגל הימין, השפוי, הלאומי, הפרגמטי, זה שיודע כי כל חלוקה של ארץ ישראל מובילה לשפיכות דמים נוספת. אם בתקשורת הוא חפץ עליו ללכת לכל אתר נפילת קסאם, לכנס מסיבת עיתונאים ליד כל מכתש, ליד כל מפעל שנפגע ולזעוק חמאס, זה מחיר הפרגמטיזם, זה מחיר חלוקת ארץ ישראל, זה מחיר הפקרת היהודים למשיסת הג'יהאד. עליו לכנס מסיבת עיתונאים ליד קניון השרון ולשאוג, הנרצחים הללו, זה מחיר הסובלנות כלפי רשות הטרור והרצח שהקימה לנו התקשורת בארץ ישראל. עליו לתקוף את התקשורת בכל הזדמנות על שימור האתרוג, על העוולות כלפי מגורשי גוש קטיף, על הסיקור האוהד שהיא נותנת לכל מרצח ומנהל מנגנון רצח. עליו להפסיק לזחול, ולהתחיל ללכת.
תקוות שווא. הכושי לא הופך את עורו, ונמר את חברבורותיו.
בנימין נתניהו אוהב את התקשורת, וככל שתפליא בו את מכותיה, כך הוא, כעבד נרצע, כאשה מוכה, יחזור אליה ויתחנף. אבוי לליכוד שהיה לרכיכה ביחד עם מנהיגו הנבחר. אבוי למפלגה אשר לא גבתה את נאמניה, ומסרה עצמה ביד חנפנים. העם הוא שיעניש אותה וישלח אותה ואת ראשיה אל סל המיחזור של ההיסטוריה.
