|
|
הסכמה מראש [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]
|
|
|
|
|
בני זוג שלהם ילד קטין התגרשו. ההורה שלו ניתנה המשמורת על הקטין המיר את דתו, ורוצה להמיר גם את דתו של הקטין. מה הדין? בעניין זה קיימת סתירה בין החוקים.
ס' 13א (א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובע - "לא תומר דתו של קטין אלא אם שני הוריו נתנו מראש הסכמתם בכתב או שבית המשפט, לפי בקשת אחד ההורים או לפי בקשת אפוטרופסו של הקטין, אישר מראש את המרת הדת".
לעומת זאת פקודת העדה הדתית (המרה), קובעת בסעיף 3 - "מי שהמיר את עדתו ולא מלאו לו שמונה עשרה שנה אין תוקף להמרתו אלא אם כן נתקבלה הסכמתו של אחד מהורי האדם או הסכמת אפוטרופסו והודיעו על הסכמה זאת לממונה על המחוז". הפקודה היא חקיקה אנגלית מתקופת המנדט. היא תקפה עד היום ומסדירה את המרת הדת בישראל.
לפי הפקודה המנדטורית די בכך שההורה המשמורן רוצה להמיר את דתו של הקטין, כדי שההמרה תוכר כדין, ואילו לפי חוק הכנסת יש צורך בהסכמת שני ההורים להמרה, או באישור ביהמ"ש.
מה הדין אם כך? ראשית יש להצטער שהמחוקק השאיר את הסתירה על-כנה ולא תיקן את החקיקה כדי שתהיה התאמה בין שני החוקים. לגוף הענין, נראה שיש להפעיל את הכלל שכאשר שני חוקים דנים באותו ענין, ויש סתירה ביניהם, יש להעדיף את החיקוק המאוחר על פני המוקדם.
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הוא חוק שחוקקה הכנסת לאחר הקמת המדינה. פקודת העדה הדתית (המרה), היא חקיקה מתקופת המנדט הבריטי, שנחקקה בשנת 1927.
נראה אפוא שחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות גובר, ולכן כאשר אין הסכמה בין ההורים להמרת דת של הקטין על ההורה שדורש את ההמרה.
אבל לזכות הציבור לדעת יש מגבלות וגבולות אשר הציבור לא תמיד ולא בכל נושא צריך להיות מודע לכל הפרטים והשלכות, אלא להסתפק בידיעת המסגרת הכללית בלבד
מעין שקיעה לתוך אפתיה
