רבים מביטים בתמיהה ובהשתאות על הסיקור התקשורתי בעל הווליום הגבוה, סביב מצב בריאותו של אריאל שרון (ואני תפילה לשלומו בתוך שלומינו). מאידך, רבים עוד יותר שותים בצימאון רב כל מילה וכל הברה היוצאת מפועלו של סיקור זה. ולכן, אין לתמוה ואין להשתאות.
איני סבור כי התקשורת ממלאת איזה צורך הקייים אצל העם - לא כצורך עיוור על כל פנים. לעניות דעתי, העניין הרב אינו אלא בבואה של המציאות. העובדה שהאנשים לא מביעים עניין גדול בנעשה במדינה ביומיום, יש בה כדי לרמוז על העניין הרב לו זוכה מצב בריאותו של אריאל שרון - כאנלוגיה נסתרת ולא מודעת למצבינו כקולקטיב.
מבט חטוף על הנעשה סביב ביה"ח הדסה ילמד, כי בימים האלה,
העולם כולו מיוצג בתוך הגורמים הצובאים על שערי בית החולים, ומסקרים כל ניע וכל זיע, כל גראעפס וכל התעטשות.
התקשורת מתנהלת במסגרת של "כוחות שוק". ובמסגרת כזאת אין מקום לכתיבת חוקים נוקשים על מה מותר ומה אסור. טבעם של כוחות שוק שיפעלו במרחב יחסית גדול. אי אפשר שכל עיתונאי יהיה יואב יצחק, ואי אפשר שכל שדר יהיה דן ראד'ר. וכמו בכל תחום, גם בתקשורת יש מקום לבינוניות, כך שבהחלט יתכן שבין סיקור לסיקור יהיו אלמנטים של חטטנות ושל טעם לפגם פה ושם.
יהיה זה טעם לפגם לצפות שהכל יהיה מושלם. פגם הוא דבר טבעי ולכן לא יהיה זה טבעי לעסוק בפגם כאילו היה הוא משהו
שאין לו מקום. לדעתי, הסממנים הלאומיים שלנו אולי לא מקבלים ביטוי באופן בו אנו מביטים על התקשורת, אך בתוך-תוכנו אנו בהחלט פטריוטים, וכבר אמרו פילוסופים רבים כי האדם לא יכול לסבול יותר מידי אמת.
המצור התקשורתי שהמדינה נתונה תחתיו, הינו מצור תקשורתי מתבקש. בסופו של דבר, אם אתה מתנהג מספיק זמן כמרכז העולם, בוא יום ובדיוק כך יתייחסו אליך-כמרכז העולם. ונכון לרגעים אלה, גם אם זה לא מוצא חן בעיני פלוני ואלמוני, המדינה
שלנו היא מרכז העולם.
הנה כי כן, משל היינו אור לגויים. ובכך נתנחם...
