הבחירה בשופט בית המשפט העליון אשר (דן) גרוניס כשני ברשימת שופטי השנה לשנת 2005, מפתיעה במיוחד. הוא חדש יחסית בעליון (מאפריל 2002 במינוי זמני ומיוני 2003 במינוי קבוע), לא מוכר במיוחד, ורוב פסיקותיו לא זכו להגיע לכותרות.
שופטים אחרים, ותיקים ממנו, יצירתיים ממנו, נוצצים ממנו, לא שובצו כה גבוה בדירוג שערכו קוראי "הפרקליטים". ראוי לבחון מה השוני המהותי בינו לבין שופטים אחרים, ולנסות להעריך את סיבת בחירתו המפתיעה.
הביוגרפיה של גרוניס מלמדת כי עשה את כל מסלול הקידום מאז היה עורך דין שכיר ועד לשופט מחוזי, בבאר שבע ובתל אביב. הוא מהיחידים שעשה את כל הדרך הזו, שכנראה מועדפת על עורכי הדין, אשר יכולים לראות בו מודל הזדהות או רואים בו "אחד משלנו".
גרוניס נולד ב-1945 בישראל, ולמד בתיכון "גאולה" בתל אביב. משפטים למד בשלוחה התל אביבית של האוניברסיטה העברית, והוא עורך דין מאז 1969. את תואר המוסמך עשה באוניברסיטת וירג'יניה, ואת הדוקטורט בטורונטו. לימד 11 שנים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, וכעורך דין החל עבודתו כשכיר ולימים הפך לשותף. מאז 1988 שופט בית משפט המחוזי בבאר שבע, ומ-1996 במחוזי בתל אביב.
בין פסיקותיו המרכזיות, קבע שזכותם של הורים לקבוע את דרך חינוך ילדיהם, ודחה מתן צו כנגד משרד החינוך לחייבו בסגירת בית ספר לילדים שפועל ברוח הסיינטולוגיה במקווה ישראל. היה בדעת מיעוט לשופטת דורנר והתיר העברת נתונים ממרשם האוכלוסין לבנקים. בכך דחה את עתירת האגודה לזכויות האזרח, שטענה כי זכותו החוקתית של האזרח לפרטיות נפגעת. בדעת מיעוט נוספת, בבג"צ התקדימי שאסר פיטום האווזים, קבע כי התקנות חוקיות, אם כי לשונן מטעה, שכן לאווזים כן נגרם סבל, וקבע כי אין לקבל את הטענה שפיטום אווזים אינו מהווה עינוי, התאכזרות או התעללות. בפסק דין אחר הוא חייב את המשטרה בתשלום 600 אלף ש"ח למתלונן למשטרה שתלונתו לא נבדקה מתוך חשד שהמשטרה נענתה לחץ פסול שהפעיל עליה ח"כ פנחסי כי תרד מחקירתה.
בהחלטה אחרת, דחה את דרישת קבוצת עובדי הכור בדימונה שעתרו כנגד טענות ההתיישנות של היועץ המשפטי לממשלה בתביעה נזיקית שהגישו כנגד הכור, וסבר כי טענות ההתיישנות יכולות להיטען על-ידי המדינה כטענות הגנה ולא להימחק על הסף, ואין להרבות להתערב בשיקולי היועץ המשפטי לממשלה. בתיק אחר הוא נתן צו המורה לאוניברסיטה העברית לתת תשובתה לניסויים בקופים, אולם לא נעתר לבקשה הזמנית להקפאת הניסויים; אישר את החלטת מפקד מחוז ירושלים שאסור בניית סוכה מול הר הבית; הצטרף לדעת הרוב ודחה את בג"צ הארגונים החברתיים כנגד שר האוצר לקיצוץ בשיעורי גמלאות קצבת הכנסה; דחה את עמדת התנועה לאיכות השלטון להוצאת חקירת השר צחי הנגבי בנושא המינויים הפוליטיים מידי המשטרה, בניגוד לעמדת השופט חשין, שנתן את הצו.
עוד משולחנו של גרוניס, רשמנו את דחיית עתירת עותרים בדואים שילדיהם לומדים בבתי ספר בדרום ושל ארגונים שונים - להורות למשרד החינוך להגדיל את מספר התקנים לקציני הביקור הסדיר במגזר הבדואי, ואולם שם קבע כי יש לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת במגזר זה; קיבל את ערעור היועץ המשפטי לממשלה ואפשר שליחת ילד לאימוץ אף בלא ידיעת אביו, שאינו ניתן לאיתור; היה מדוחי העתירה כנגד ההינתקות; היה בדעת הרוב שהתירה את האימוץ הלסבי במשפחת טל ואביטל ירוס-חקק; דחה בקשת חמשת הנאשמים בפרשת רצח דני כץ למשפט חוזר.
הנה כי כן, לטוב ולרע, לפנינו שופט שנעדר אג'נדה. החלטותיו בנושאים חוקתיים, ערכיים, מנהלתיים, נבחנים לגופו של עניין, בלא קיומה המוקדם, כך נדמה, של משנה סדורה המחייבת אותו מראש להחלטה כזו או אחרת. מסתבר, כי זה מה שעורכי הדין, שבחרו בו כשופט השני בחשיבותו השנה, מחפשים בשופט.
