וכך היה: ראובן נכנס לחצרו של שמעון, ועקר את עצי הזית שהיוו את מקור הפרסה הבלעדי של שכנו. שמעון, פנה בתגובה לרשויות המדינה - והתלונן. מפקד המשטרה טען באוזניו של שמעון כי לא ניתן יהיה לעצור את ראובן. "אינני מבין זאת. הרי אתם יודעים את מקום מגוריו", השיב שמעון בתמיהה. "נכון", ענה לו מפקד המשטרה, "אבל אל דאגה - המדינה תפצה אותך על כל נזקיך".
והנה עולה השאלה ונוחתת על שולחננו: אם המדינה יודעת את מקום מגוריו ומסתורו של ראובן, מדוע אינה עושה דבר בכדי להביא לעצירתו, והבאתו בפני שופט? ; ויותר מזאת, מדוע בכלל צריכה המדינה לפצות את שמעון על פשע שעשה ראובן? האין זה בא וסותר את ההיגיון הנזיקי?
דיסקין: ידעתם ולא עשיתם דבר
ראש השב"כ, יובל דיסקין, חשף השבוע נתונים מפתיעים, במסגרת הסקירה הביטחונית שהעביר בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. דיסקין התייחס, בין היתר, לסוגיית עקירת עצי הזית של הפלשתינים, וביקש להבהיר, כי השב"כ העביר לצה"ל ולגורמי הביטחון פרטים מזהים אודות המעורבים במעשי העקירה. כ-1,200 עצים של פלשתינים נכרתו במהלך שנת 2005, הוא סיפר.
"הבעיה היא שאין אכיפת חוק אפקטיבית, בעיקר על נוער הגבעות באזור יצהר ואיתמר. הכתובת לתשובה היא אצל שר הביטחון והשר לביטחון פנים", אמר דיסקין, אשר לא חסכך גם מאנשיו דברי ביקורת קשים: "השב"כ נכשל בטיפול הבעיה", הוא הבהיר.
לדברי ראש השב"כ, תופעת העקירה חוזרת על עצמה מדי שנה בתקופת מסיק הזיתים. "עצי הזית הם רק סימפטום, והבעיה היא שאין כל אכיפת חוק אפקטיבית על נוער הגבעות. יש להם מאפיינים אנטי-ממסדיים, אנטי-שלטוניים ואף-אנרכיסטיים", אמר דיסקין.
דבריו של דיסקין מפתיעים כפליים על-רקע הצהרותיו של שר הביטחון, שאול מופז. הלה, הורה אך שבוע לפני סקירתו הביטחונית של דיסקין - על הקמת צוות חקירה מיוחד של המשטרה, צה"ל והשב"כ לבדיקת אירועי כריתת עצי הזית ברחבי יהודה ושומרון. בדיון שנערך בלשכתו, ציין מופז כי תופעת עקירת העצים הינה "שערורייה", והבהיר כי יש לפצות את החקלאים הפלשתינים "במידה ויתברר שישראלים אחראים לכריתתם".
"תעודת הביטוח" בחסות הממשלה
הצהרותיו של ראש השב"כ, הבאים על-רקע דבריו של שר הביטחון, מעלים אפוא שאלה משפטית, שטוב יהיה אם לא תפריח כנפיים ותיעלם מעיני הממשלה. הנה, מודה ראש השב"כ כי מערכת הביטחון יודעת את זהותם של פורעי החוק, ועם זאת טרם נעשה דבר. עקירות העצים חוזרות ועולות "מידי שנה", כלשונו של דיסקין, ועתה מציע שר הביטחון לפצות את הפלשתינים מכספי משלמי המיסים.
האומנם נכון יהיה כך? הייתכן כי המדינה היא שתהיה "תעודת הביטוח" של הפלשתינים אשר ניזוקו על-ידי גורמים עבריינים-פרטיים? ההיגיון הפשוט, מורה לנו כי הצדק ייעשה באם ייעצרו הפושעים, יועמדו לדין פלילי, ובקביל יעמדו בפני תביעה נזיקית על שעשו. ההיגיון הבסיסי מורה לנו כי בעת שעצרה המדינה את ראובן, יוכל שמעון לתבוע אותו לדין ולדרוש את שווי נזקיו חזרה לכיסו. לא יתכן, כי בשל "מחדלה" של המדינה, ראובן לא יובא לדין, ועל כן יוותר שמעון בלא עשיית צדק, וללא פיצוי הולם.
תושבי ישראל אינם צריכים לשאת בעול פיצוי הנזקים כנגד מעשיו של גורם פרטי. הרי לנו עניין בין אדם ו"חברו"; אין לנו צד ביחסי אדם ומדינה; אדם ורשות. שם, ורק שם, תפצה המדינה את הנפגע. עלינו לדרוש ממערכת הביטחון כי תפקח עיניה, תדיר שיניה מרוחה, ותפעל להגשת רעיון הצדק.
יטען הטוען התמים: הרי לנו בצד חלש ששכרו בהפסדו; הרי לנו דין עם קבוצה שיש לטפחה ולא להותירה לחסדי מערכת הביטחון. "עצי הזית הם כל פרנסתם", יאמרו הטוענים. והנה, גם אם נצא מתוך ההנחה כי המדינה יכולה לפצות את הפלשתינים "מטעמים הומניטאריים", הרי לנו החובה להעמיד לדין את הפושעים ומכאן לדרוש כי ישפו את המדינה. צעד זה יממש את תכלית ההרתעה, הענישה והמניעה. על כל אחד מעוקרי העצים לשלם על נזקו הוא.
מערך הסיוע לפלשתינים נפגעי האינתיפאדה
בשולי הדברים נעיר ונעורר: ככלל, שאלת הפיצויים מקבלת משנה תוקף על-רקע אגודות הצדקה הפלשתיניות המהוות מעין "חברות ביטוח" כלליות לתושבי השטחים. במשך שנות האינתיפאדה, מקבלים הפלשתינים פיצויים על כל נזק שנגרם להם. משפחות 'השהידים' מקבלות קצבה חודשית קבועה; נפגעי הריסות הבתים זוכים לחידושם מכספי תרומות המגיעות מסעודיה ונסיכויות המפרץ; נפגעי עקירות העצים מקבלים גם הם זיכוי מאגודות החמאס, כחלק מפעילות ה"דעווה" של הארגון.
מנתונים שנמסרו לבקשתי על-ידי יהונתן דחוח הלוי, מנהל המחקר בחברת ORIENT RESEACH GROUP, העוסקת בחקר הטרור, עולה, כי סעודיה העבירה במהלך שנת 2002 קצבאות חודשיות למשפחות של 1,319 הרוגי האינתיפאדה, 3,072 אסירים, 8,145 פצועים, 335 נכים, 3,761 יתומים, 3,568 בעלי בתים, רכוש ושטחים חקלאיים שניזוקו באינתיפאדה ו - 15,750 משפחות נזקקות. הסיוע הסעודי לפלשתינים ע"פ קטגוריות אלה, הדגיש דחוח הלוי, התרחב במהלך שנות האינתיפאדה נוכח הגידול במספר הנפגעים הפלשתינים, והוא נמשך עד עצם היום זה. לכך יש להוסיף, הוא ציין, את הסיוע המתקבל ממדינות נוספות בחצי האי ערב (בראשן איחוד האמירויות, כווית וקטר) וכן מאגודת "צדקה" באירופה ובארה"ב.
הנה כי כן, בטרם תשלם המדינה את פיצוייה, מתוך הנחתו המוטעית של שר הביטחון כי אכן עליה החובה, יש אפוא לבחון אם אין הנפגע יוצא עם שכרו כפול. יש לבחון אם אין "ביטוח כפול" באמתחתם של הנפגעים. והנה לכם, רק עצם ההתעסקות בסוגיה, מוסיפה וממחישה את אבסורד מעורבותה של "מדינה" בשאלות נזיקיות של פרט.
היגיון צבאי תמוה
ועם זה נסיים: קצין בכיר בצה"ל, שבחר להתראיין השבוע בעילום שם, הסביר את הקושי המודיעיני בלתפוס את פורעי החוק מהגבעות. "ארגוני השמאל והמסיקים הפלשתינים, עוקפים את התיאום שתוכנן מול צה"ל, ומגיעים לבדם לא פעם לאזור חיכוך אחר. בכל מקום שבו התרחש אירוע שכזה, התגובה מצד המתנחלים הייתה עקירת עצים". מכאן, הוא טען, "מגיע הקושי המרכזי בלכידת הפושעים". "הגורם המודיעיני", הוא הוסיף, "הוא גורם הבעייתי".
דבריו של "הקצין הבכיר" מעלים תמיהות לוגיות קשות. אם המודיעין, כדבריו, מיטיב להכיר את דפוס הפעולה של פעילי השמאל ותיעד את המסייעים למסיק ואת מוקדי החיכוך - אזי כיצד הוא טוען שקיימת "בעיית מודיעין" למנוע את תגובות הנגד של המתנחלים וכריתת העצים?
לו המודיעין ביצע את עבודתו נאמנה, היה עליו למקם מבעוד מועד, על בסיס הבנת שיטות הפעולה, את אמצעי איסוף במוקדי החיכוך המוכרים, לאחר כל פעילות של אנשי שמאל בשטח (עליה מדווח בתקשורת באופן קבוע, כדי לאסוף את הראיות הנדרשות להעמדה לדין. אינני מבין, מהזווית המשפטית, מדוע הזדרז הקצין הבכיר להמליץ בקלות יתרה על שימוש באמצעים קשים, לדבריו "שלא על-פי הדין הראייתי", במחיר פגיעה בשלטון החוק, וזאת מבלי שהצבא עשה את המינימום ההכרחי בכדי למצות את הדין עם העבריינים.
