צליל מן העבר

ראיתי אותו מנצח על התזמורת הפילהרמונית של העיר חדרה, במבואות העיר העתיקה קיסריה. בידיו הוא מניף את שרביט הניצוח, גופו רוטט מהויבראציות שעושה לו המוזיקה, כל פעם הוא מתאהב בה מחדש. ככל שבגרו שנותיו נשאר לבו צעיר לנצח.

שבע-עשרה שנה חלפו מאותה נגינה משותפת על סיפונה של "הפיורדית הקטנה". יאכטה דנית שעליה התקבצו שועי-עולם לשמוע מוזיקה קלאסית במיטבה. גם אני הייתי שם, בתו של נספח-תרבות ישראל, בדניה. לפני כעשור עטרתי במכחולי בתי-כנסת יהודיים בקופנהגן. תמונותי נתלו במבואות החדרים: אדם וחוה המגורשים מגן-עדן.

תמונת אליעזר ורבקה בפגישה ליד הבאר ותמונת דוד ובת-שבע בפאתי-הארמון. בשעה שהייתי על סיפונה של "הפיורדית הקטנה", נפגשו עינינו, רטט אחז בגופי, לא יכולתי שלא להתבונן באיש הזה שגופו נע עם המוזיקה לימין, לשמאל גוהר קדימה נפנה לאחור, חי את המוזיקה הזו בנשמתו. מתמכר לצליליהם של צ'ייקובסקי, שוברט, מנדלסון, וגנר, מוצארט, ביזה ואחרים. לאחר שסיים את הרפרטואר המוזיקלי, הציע לאנשים מהקהל לנגן עם התזמורת. נעתרתי להזמנה וניגנתי איתו את הסימפוניה החמישית של בטהובן. לא הייתי צריכה חוברת תווים לשם-כך, ניגנתי מתוך זכרוני את הצלילים המופלאים של היצירה. שנים של אימוני-נגינה הגיחו החוצה מלאו את סיפונה של "הפיורדית הקטנה", בצלילים רכים, שבריריים הזורים אור על כל הנוכחים המפליגים בדמיונם אל שערי-האהבה, העדנה של סולמות הצלילים.

פתאום, מתוך עיני העצומות ראיתי אותו מביט אל ידי, אל אצבעותי המתערטלות בין המקשים הלבנים והשחורים. ושוב לא נראנו באותו האור, באותה הילה. שוב לא אותן העיניים החודרות, המעלות אדמומית קלה בלחיי כנגיעתן של אלפי-ציפורים המעטרות במעופן את ראשינו. כך כמתוך חלום הזוי פקחתי את עיני, מרחפת בגופי עם צלילי-השכרון של הסימפוניה, אוספת בדרך את החורשות הרחוקות, קריאות הציפורים, את הימים, את נחשולי-המים וצלליהם. מאותו הרגע שנשק על כף ידי, מאותו הרטט שאחז והרעיד את נימי-נפשי, ידעתי שלבי נפתח אליו.

חיינו יחד שבעה חודשים קסומים, מגלים זה את זו, נחשפים זה לזו. לומדים לאהוב אחד את השני ממרחבים של זמן ומקום, גומעים מרחקים ארוכים כדי להיות ביחד. ולפתע, ללא אזהרה מוקדמת כמו שבאה הזריחה הפתאומית, כך שקעה אהבתנו במצולות-ים. הים הוא ג'נטלמן מושלם, כמו מאהב הוא יודע לפתות ולהקסים, לשכנע ולמכר.

הכרתי את מאורו פליצ'יאנו המנצח המקסים על הים. בלוריתו המתולתלת קיפצה מצד לצד בעת שנסחף עם המוזיקה. ידעתי אותו בעיני, ידעתי אותו בלבי, אך לא אדע אם הוא ידע אותי. קונכיות מחשבותי מתרוצצות כדאית-ציפורים במעופן. רק הרהורי מבעבעים בצבעים שקופים על פתחי-ההרים. הוא היה האיש החבוי של מחשבותי, נסחפנו יחד במערבולת של ריגושים, איבוד-חושים ותשוקה אדירה. לא ידעתי מה התחולל במוחו כשנרדמתי חבוקה בזרועותיו, מצאתי את עצמי מפהקת לקרני-שמש חיוורות, מכסה את גופי הערום בשמיכת-צמר חומה. מאורו לא היה עמי. לא השאיר פתק, לא הודעה במשיבון. ליד הקומפקט-דיסק היו תקליטורים של זמרת שאהבתי, הוא אמר שאנו דומות מאוד. התקליטור שבו מכונסים שירי אהבה ליריים לא היה. מאורו יצא מחיי כמו גנב שנס על נפשו אחרי שגנב את אהבתי. מטורי הרכילות של עיתוני-החברה המתפרסמים בדניה ובנורבגיה למדתי על אורחות-חייו. הכאב היה גדול מנשוא ואני שבתי הביתה, מותירה מאחור זכרונות אהבה שכבו.
לא אדע אם יש לי עדיין שביל אל לבך צליל חיי. אך אדע שהמיטה עמוסת-עננים ובלילה כשאתה בלי שמים, ריחות של אהבה סבים ממעל, ומעת לעת שטות מילותי אל מסע בין הרהורי. עכשיו ממהרות עיני לפגישות אחרות עם עיניים נוכריות שאינן מחכות לי באף תחנה. כמו משהו שנבלע בחשיכה, לפני הרבה געגועים.

היום, אני אמא לארבעה בנים, שניים על-סף גיוס לשירות צבאי, ושניים עדיין לומדים בבית-הספר. אל המופע הגרנדיוזי של "נישואי-פיגרו" בניצוחו של מאורו פליצ'יאנו, הוזמנתי מטעם אגודת-הרוקחים הארצית. אני עובדת בחברת "טבע" מאז ששבתי מדניה. קשה היה לי אז להתגבר על הכאב, על האכזבה, על הריקנות שחילחלה בי. החלל הזה שנוצר בקרבי כאילו דבק בישות אחרת שנתקה חוטים, פרמה חוטים עד לרגע שחדלתי לחמול על עצמי. כשהתפכחתי הכרתי את עופר אישי, קרדיולוג בבית-החולים "אסותא", דרכו למדתי לחיות ולאהוב מחדש.

אני יושבת בשורה השניה מול בימת-האמפיתיאטרון העתיק בקיסריה. רואה את הנף יד ימין ויד שמאל ואת מאורו מוצף בצלילים. נמס בהוויה האישית הכובשת הנכבשת העוטפת אותו עד אובדן חושים. את פלגי-הזיעה הצונחים ממצחו, שוטפים את פניו ועבודת הניצוח לא מופסקת אפילו לא לניגוב הריר הדביק המלוח שנמהל עם ניחוח מליחות הים. בשעה שקד קידה אל הקהל התבוננתי באדוות המקציפות חיוורונן על גדות הסלעים. קול התשואות הרמות השיבני מהרהורי אל העיניים החומות החודרות ההן, אל החיוך שקפא ברגע שהבחין בי. הוא התאושש מיד, פילס לו דרך בין המושבים ואחז בשערותי, ליטף את פני כמו שמלטפים ילד שהלך לאיבוד ומנחמים אותו, שאמו תמצא והכל יעבור בשלום.

"זיוית כל פעם שאני מנגן, אני נזכר בך, אני מתגעגע אל ריח גופך, אל נשיקותייך, אל חמוקייך". הוא דיבר אלי בשפת-מוצאו איטלקית. כל מילה הייתה תיבה משיר ארוך. צלילי-השפה והמקצב הפנימי שלהם, היו כמקהלת מזמורי-הודיה מ"אווה-מריה". המבטא של הצלילים והניגון הפנימי כמו התערטלו מחדש והופיעו על בימת-הקפלה הסיכסטינית, משהו שהזכיר לי נשכחות. הבטתי בו השיער המקורזל בתלתליו נשר עם הזמן, מאורו כבר לא היה עלם צעיר, שלוש-עשרה שנה הפרידו בינינו. כולו נוטף זיעה, עדיין מחזיק בשרביט הניצוח. קיוויתי לשמוע את המלים: "אל אהבתך", אך הם לא נאמרו. פסעתי לאחור, ידיו נשארו באוויר, הוא התבגר שערו האפיר, כרס קטנה מעוגלת השתפלה מבטנו, עיניו מחייכות כמו פעם, חי בעולם מזדקן, מרובע, שמרן. מאורו לא העז להתקומם קיבל הכל כמובן מאליו, עשה הכל מתוך אנוכיות. תמיד דאג לצרכיו: "קודם אני אחר-כך את". היו מילותיו מהדהדות בשחצנות יהירה באוזני. וכשהבעתי את מחאתי תמיד טען את תירוציו כמו מכונת-ירייה היורה ללא כיוון.

למה כשאני רואה אותו עדיין הלב מחסיר פעימה? למה הצמרמורת אוחזת בי כל פעם מחדש? הוא ידע לשלוט בחיי באמצעות הצלילים של באך, היידן, בטהובן וורדי. כשהייתי במחיצתו המוזיקה שלו הייתה האישה החוקית ואני הפילגש אהבת-המיסתרים. איתה התרומם לגבהים משכרים, נשוי לה למוזיקה שלקחה אותו לתשואות ההמון העומד על רגליו, לתשוקות רוחניות. משעובד לה בכל נימי-נפשו, לצלילים הממיסים אותו. איך הוא לא ראה אותי במשך שבעת החודשים הקסומים כששהיתי בקופנהגן מלווה אותו במסעות כיבושיו?
"וכשאתה מנצח בשרביטך הזעיר, במה אתה נזכר?" לא חשבתי שאענה לו באיטלקית. ביום שאהבתי מתה, חדלתי להאזין לשפה, חדלתי לדבר בה. הייתי בטוחה ששכחתי אותה. אך מסתבר שהיא קיימת בתוכי. גם אם הדחקתי אותה אל תאי-מוחי המרוחקים ביותר, הרי שהיא באה מתוכי כמו צליל מן העבר, לגשר על הפערים שהוליד הזמן.

ההמון התפזר נגני-התזמורת אספו את כליהם. זיקוקי-דינור צבעוניים האירו את השמים באווירה של חג.

"השאלה לא הוגנת זיוית, את יודעת שתמיד היה לי נעים איתך, שאהבתי לשמוע את צחוקך המתגלגל, שהשיב לי את נעורי. את יודעת שאני עד היום אוהב לשמוע את זו שדומה לך, זו עם הקול השמיימי הזה".

"מרי מאתיה, כן אין לה שם. לקחת בלי רשותי את התקליטור ונעלמת באישון לילה. את שמה אינך זוכר כמו שלי אין זיכרון בין צליליך. המשך לנגן מאורו, המשך להניף ידיים להיות מובל על-ידי הצלילים. אבל דע לך, הצלילים ישארו צעירים לנצח ואתה לא! אתה מתנשף ומתנשם, כבר לא עומד בקצב הזה, התהילה שעטפה ואפפה אותך כל השנים כשושנה גם תדקור אותך עד זוב דם. התהילה תשעט אותך החוצה ואז תדע שיש עוד אנשים מוכשרים ממך, שזה עתה הגיע תורם, אז תצטרך לפנות את הבמה. הריקנות תתפוס את מקומה של רעייתך, שנטשה אותך למגעם הקסום של מנצחים מוכשרים וצעירים ממך. המוזיקה השמיימית יודעת למצוא לה מאהב חדש, תחליף למה שאינך. ואל תתפלא אם הריקנות תתפוס את מקומה. תשאר קרח מכאן ומכאן".

"זיוית, את מדברת על בגידה... אני לא בגדתי בך... לא יכולתי להתמכר לרגשות החדשים שהציפו אותי. לא הייתי החלטי, בזה אני מודה! אבל אהבתי אותך בדרכי שלי, אני עדיין אוהב אותך".
"אתה לא יודע מה משמעות המילה "אהבה", היית עסוק בסגידה ובהערצה שלך מול המראה, ראו אני מאורו פליצ'יאנו המנצח שינציח את חדוות-הצלילים במוחותיכם. רגשותי אז לא עניינו אותך ולא היום. לך, אסוף את הכלים שהשאירה אהובתך בשדות-זרים. לך אל הבדידות שתחבק אותך כטבעת חנק... ואם תמצא בשארית חייך, אישה שתחמול על עליבותך, הצע לה את עצמך, כי תזדקק לה מאוד..." פעם ראשונה בחיי הותרתי את המנצח המהולל שהתהולל ונסחף אחר נשים וצלילים פעור פה, ליד חוברת הניצוח שלו. מתבונן בעיניו אחר דמותי הרוחקת. ידעתי שהוא מביט בי וידעתי שלבי אכן בוכה...