מי זוכר את הבדיחה של שייקה אופיר? מזה זה מונולוג, בן אדם שמדבר אל עצמו. ומה זה דיאלוג, שני בני אדם שמדברים אל עצמם. אח, כמה שהבדיחה הזאת מבריקה. אנחנו והפלשתינים לא מצליחים לשבת יחד אל שולחן הדיונים ולכן כל עם נאלץ לדבר עם עצמו.
שנים רבות התחמקנו מהדיאלוג הפנימי הזה. למען היושר, הוא לא התחיל בגלל ההתנחלויות. גולדה מאיר טענה שאין דבר כזה פלשתינים ובעצם גם היא פלשתינית.
מי שמבקר במוזיאון הפלמ"ח באפעל לא מוצא זכר לערבים בהיסטוריה. הערבים כמעט ולא מוזכרים בתרבות שלנו, אפילו לא בספרות העברית הישנה והחדשה. א.ב. יהושוע מביא דמות של ערבי המטפל בזקנה ערירית, אבל זה ערבי שבעצם הוא עוזר של מוסכניק. ערבים בספרות העברית היו והינם רק פלאחים, בדואים ורוכלים. בקריקטורות, עד היום מצוייר הערבי כרוכב על חמור ולראשו כפייה. לא תמצאו ערבי עירוני, עורך דין למשל או רופא.
אבל מה לעשות, ואפילו לא הצלחנו לשבת לשולחן המשא-ומתן נלחמנו ואנחנו נלחמים בשדה הקרב. הם לא נעלמים מתודעתנו, הם נלחמים ומכים בנו.
הציונות ניסתה כל הזמן להדגיש את עליונותה התרבותית (אירופאית), והאידיאולוגית (סוציאליסטית) על-פני הערבים שהם בני מזרח החיים עדיין בימי הביניים. מזמן התברר לנו שאנחנו לא כל כך אירופאים, ובכלל גם האירופאים לא כל כך תרבותיים כמו שחשבנו. התברר לנו כי כל האידיאולוגיות אצלנו פרחו כעשן ברוח. ונותרנו במאבק עם עם קטן, עיקש ולא מנוצח.
כשהבריטים בהודו הבינו שההודים אינם מנוצחים (בזכות המהטמה גאנדי), חל אצלם השינוי. כשהבנו שהפלשתינים אינם מנוצחים, אינם מרכינים ראש, והם עומדים זקוף ומשיבים מלחמה שערה, אז התחלנו להעריך אותם. וזה הביא אותנו לדיאלוג הפנימי.
מה לעשות, רק כשאתה מקבל מכות אתה מתחיל לחשוב. מי שחזק, מכה ומנצח, חי באופוריה, מטפח אשליות ופנטזיות.
הפרקליט אהוד אולמרט ינסה בכל כוחו להביא את שני הצדדים לאיזה שהוא שולחן דיונים. לדיאלוג כלשהוא, זו דעתי. ולמה, כי זה אופיו של פרקליט. הוא יודע שמעט מאוד עניינים מוכרעים בגזר דין שכולו לטובת צד זה או אחר. רוב המקרים מוכרעים באיזו פשרה, באמצעות דיאלוג.
או שניפגש לעוד סיבוב דמים.
