החמאס אומנם זכה ברוב מכריע של המושבים בפרלמנט הפלשתיני, אבל רק רוב זעום של הבוחרים תמך בו. על-פי מעמד הדברים הרשמי הצד העומד מולנו כגוף שוב אינו "ישות פלשתינית", אלא השאיפה האיסלאמית להשמיד את ישראל. מלחמות דת אינן יכולות להסתיים בשלום, לכן, אם רצוננו בשלום עלינו להפוך את המלחמה האידיאולוגית לסכסוך בין שכנים. אין זה מעשה של זבנג וגמרנו, אבל אנו יכולים - מעל לראשיהם של המנהיגים - לפעול בכיוון שיוביל אותנו להשפעה ישירה על הפלשתינים, ולשינוי הכיוון הנוכחי שנקלעו אליו.
הדרך היא להוכיח לתושבי הרשות שמעבר לגדר ההפרדה, שישראל היא מדינה שכל אזרח בה, יהודי או לא יהודי, יכול לחיות בה בכבוד וליהנות מכל זכויות האזרח כשווה בין שווים. במדינה כזאת נעים גם למוסלמי לחיות, כי כל אזרח זוכה בה לכבוד ולשוויון. עם מדינה שכנה כזאת כדאי לחיות בשלום.
כדי להגיע לכך לא די לנופף בסיסמות של "אי אפליה", אלא לפעול לשילוב מלא ומהיר בחברה הישראלית של כל התושבים הלא יהודים, לארגן מחדש את התקציב כדי שצורכי כל התושבים יבוטאו בו באופן שווה, ולחוקק מחדש את החוקים שניכרת בהם אפליה לטובה של כל יהודי ואפליה לרעה של כל מי שאיננו יהודי. יש גם למצוא דרך ממלכתית להתעלות מעל השתייכות-חובה של כל אזרח ל"עדה דתית", ולהטיל חובת שירות ללאום גם על הערבים.
תמיד הובעה בישראל הנכונות "לוותר הרבה למען השלום". אבל הוויתור היחיד שיכול להפוך כעת את המלחמה הדתית ל"סכסוך בין שכנים" הוא ויתור על זכויות היתר של היהודים. זה יהיה איתות ברור גם לשכנים שמעבר לגבול שישראל מסוגלת ורוצה לחיות בשלום עם שכניה. כך יגדל ויתעצם קולם של אלה מן הצד השני המוכנים להסתכל על המלחמה בינינו כעל סכסוך בין שכנים. לא זו בלבד, האיסלאם הקיצוני מאיים על אורח החיים המודרני שרבים מבין הערבים במדינות השונות מקיימים ומעוניינים להוסיף ולקיים אותו.
ישראל שוויונית בעצם קיומה עשויה להשפיע ולתמוך במאבק הפנימי שציבור ערבי נרחב מנהל כדי להסתייג מן האיסלאם הקיצוני ולהשקיט אותו, ציבור המצוי לא רק בישראל אלא גם במדינות רבות בסביבתנו, מדינות שהאיסלאם הלוחמני מאיים גם עליהן.
