פסיקת בג"צ בנושא ההפשרה: <br>השיר לא תם הוא רק מתחיל

כל מי שחושב שפסיקת בג"צ בנושא הפשרת קרקע חקלאית היא סוף פסוק בנושא הטעון הזה, הנושא על גבו את כל המעמסה רבת השנים ועמוקת המחלוקות של שיוויון וצדק חברתי - חי בטעות.

כדבר הפזמון הישן אפשר לומר בהקשר זה: השיר לא תם, הוא רק מתחיל. בג"צ פסק מה אסור שייעשה וביטל את החלטות מינהל המקרקעין הנגועות ב"אי צדק חלוקתי", אך בג"צ לא פסק מה צריך שייעשה. בעצם הוא העביר את הכדור אל מגרשן של הממשלה והכנסת, כדי שיגבשו מדיניות קרקעית, במסגרת של חקיקה ראשית, ויקבעו - אחת ולתמיד - מה יהיו השימושים הנכונים, ההוגנים, הצודקים והשיוויוניים של הקרקע בישראל.

שתי נקודות מחלוקת מהותיות עמדו במרכז שאלת חלוקת העוגה בעת הפשרת קרקע חקלאית. האחת, של הקיבוצים והמושבים, שטענו כי במשך עשרות השנים שבהן נאחזו בקרקע ועיבדו אותה, "קנו" לעצמם זכויות בעלות. ואם המדינה מבקשת, משיקולי התפתחות הביקושים הלאומיים לקרקע, לשנות את ייעוד הקרקעות האלה למטרות בנייה - מגיע להם נתח נכבד מהשווי החדש, והיקר יותר, של הקרקעות. מנגד ניצבה הטענה, שבאה לידי ביטוי בתביעה לבג"צ של הקשת הדמוקרטית המזרחית, כי המתיישבים קיבלו את הקרקע כפיקדון, רק לצורך עיבוד חקלאי, ולכן הפיצוי המגיע להם הוא לפי השווי החקלאי של הקרקע ולא לפי השווי החדש, הנדל"ני. והוסיפו עוד העותרים, כי החלטות המינהל יוצרות העדפה ברורה של מיגזר קטן באוכלוסיה, וכי מן הדין והצדק שחלוקת העושר הנובע מעליית ערך הקרקע - נוכח שינוי הייעוד, צריך שתיעשה שווה בשווה בין כל אזרחי המדינה, ללא העדפת הקיבוצים והמושבים.

כל אחד יודע כי הקיבוצים והמושבים העוסקים בחקלאות מהווים מיעוט מאוכלוסיית ישראל. אבל במדינה דמוקרטית גם למיעוט יש זכויות שאסור להתעלם מהן. נכון שהחקלאות כבר לא מה שהיתה פעם. אך גם כיום היא משמשת מקור פרנסה לעוסקים בה, ענף תעסוקתי עתיר עבודה, ומגזר יצוא חשוב. ועל כן נראה, כי בטרם יעסקו הממשלה והכנסת בנושא החלוקה השיוויונית של פירות הפשרת הקרקע, חובתן לעסוק בקביעת יעדיה האסטרטגיים של החקלאות בישראל. האם אנחנו בכלל צריכים חקלאות או שאפשר שנמחק כליל את הענף הזה ונישען רק על יבוא מזון? ואם אכן אין לנו צורך בחקלאות - חובת המדינה לקבוע מה היא רוצה שייעשה בארבעת מיליוני הדונמים שאותם מחזיקים חקלאי ישראל. לעומת זאת, אם אנחנו צריכים חקלאות - באיזה ענפים היא נדרשת לנו שבלעדיהם אי אפשר? אם אכן תתגבש המסקנה, כי דרושה לישראל חקלאות מתוצרת בית, חובת המדינה לאפשר למושבים ולקיבוצים לגדול על-ידי הרחבה דמוגרפית, כולל הקמת שכונות מגורים.

למושבים ולקיבוצים יש, פרט לחקלאות, עוד יעד לאומי חשוב: הם נאחזים בקרקע הלאום בפריפריה וכך, למעשה, מקבעים את גבולות המדינה שרוב אוכלוסייתה מתרכזת בשפלת החוף. בתור נוטרי הגבולות חובת המדינה לדאוג שתקציבים לאומיים יופנו להשקעות בתשתית תחבורתית כדי לקרב למרכז את תושבי הגליל והנגב. אם לא יתקבלו החלטות ממשלתיות מעשיות ונבונות בתחום הזה, לא ברור אם תיוותר בקיבוצים ובמושבים תשתית מספקת של תושבים שיאפשרו את המשך ההיאחזות בקרקע החקלאית הזאת, המשמשת בין השאר גם חיץ ברור בין המדינה לשכניה.

החלטת בג"צ מהווה, ללא ספק, אבן דרך חשובה בהתפתחות החברתית השיוויונית בישראל. אך חשובה ככל שתהיה בעיני הציבור, לא יהיה זה נכון אם מעתה ואילך תחל להתפתח בישראל מגמה של התעלמות ממה שמקובל לכנות "זכויות מוקנות" של אלה שמשך דורות נאחזו בקרקע. לא יהיה זה צודק והגון, להתעלם מהעובדה שמי שישב עשרות באזורי גבול סוערים, נוכח הרבה הסתננויות, חדירות והתקפות של מחבלים - תרם רבות לקיומה של המדינה ולגבולותיה הנוכחיים.

בהקשר זה ראוי לומר, כי יתכן ותחומיה הגיאוגרפיים של ישראל היו מצומצמים בהרבה אילו לא הוקמו יישובים חקלאיים רבים לאורך גבולות ישראל בצפון, במזרח ובדרום. את הזכויות האלה של הנאחזים בקרקע, בפריפריה המרוחקת, אסור לבטל, אי אפשר לבטל. צריך להתחשב בהן. למצוא להן מענה הולם.

פסיקת בג"צ בנושא הפשרת הקרקע החקלאית לא עשתה צדק. היא מנעה אי צדק וחלוקה לא שיוויונית של פירות ההפשרה. אבל היא עשתה עוד דבר חשוב: היא סטרה סטירת לחי כואבת למועצת מינהל מקרקעין ישראל שפעלה, במשך שנים, בדרך לא שיוויונית, לא צודקת, ובעיקר אינטרסנטית.

למי שאינו יודע ראוי להזכיר: מועצת המינהל איננה הבעלים של הקרקעות המצויות בטיפול המינהל. על-פי החוק, מופקדת המועצה על ניהול מקרקעין בלבד. היא איננה הגוף החייב לקבוע את המדיניות הקרקעית הלאומית של ישראל, ולא את ייעודי הקרקע ושימושיה. קביעת המדיניות הזו היא תפקידה הברור של הממשלה, אשר במשך שנים רבות, ובמסגרת הרבה ממשלות ימין ומשמאל, השתדלה כמעט להתחמק מן האחריות לקביעת המדיניות. אם כתוצאה מפסיקת בג"צ תיאלץ הממשלה, ואולי גם הכנסת, לטבול את ידה במים הסוערים הללו של קביעת יעדי המדיניות הקרקעית, אפשר יהיה לומר בפה מלא, כי היה כדאי להמתין את כל השנים הרבות שנדרשו לבג"צ לגבש את משנתו.

אבל בעיה אחת, מהותית, עדיין לא מצאה לה פתרון, אחרי פסיקת בג"צ. האם במצב החדש שנוצר בכלל ניתן יהיה להפשיר קרקע חקלאית? האם אכן ימצאו לפתע מיליארדים שיזרמו לקופת המדינה מחלום "המעיין השופע" של ההפשרה, מיליארדים שיחולקו שווה בשווה לטובת כל אזרחי המדינה? כלל לא בטוח.

יותר סביר שדווקא עכשיו, ייעצר כליל גם הקילוח הדק שנבע מן המעיין. כל המושבניקים והקיבוצניקים שנותרו עתה, לאחר פסיקת בג"צ, ללא תאוותם הכספית בידם, גם הם אזרחי ישראל. וגם הם מכירים את כללי המשחק. ואם לא ימצא להם פתרון הם עלולים "לתקוע" את כל אפשרויות ההפשרה ופירותיה בהליכים משפטיים כאלה ואחרים, כולל עתירות לבג"צ, על פגיעה בזכויותיה מוקנות, על הפרת חוקי יסוד כמו חופש העיסוק, כבוד האדם וחירותו, ועוד טיעונים מן הגורן ומן היקב.

אזרחי ישראל אוהבים לראות את עצמם כחלק ממערכת דמוקרטית שיוויונית. האמת אחרת. נראה שהצלחנו, בכשרוננו כי רב, לייצר כאן מערכת ייחודית של "דמוקרטיה סקטוריאלית" שבמסגרתה כל סקטור דואג רק לענייניו ולהשגת מטרותיו, בכל דרך, בכוח, בלחץ פוליטי, ללא כל הידברות, ללא כל רצון להגיע להסדרים מוסכמים, ממש כאילו חזרנו אל אותם ימים שבהם "איש הישר בעיניו יעשה."

בישראל של ראשית המאה ה-21 - כל סקטור שוב אינו שואל "מה אני יכול לעשות למען המדינה", אלא רק "מה המדינה חייבת לעשות בשבילי". המושבים והקיבוצים תובעים זכויות שאולי לא מגיעות להן? תובעים; הקשת הדמוקרטית המזרחית רוצה להביא שיוויון לכלל האזרחים, כולל לדיירי ערי הפיתוח? רוצה; מפלגות דואגות, גם בכוח סחטנות פוליטית, להעביר חוקים המשרתים רק את בוחריהן ועולים הון עתק לקופת המדינה המתרוקנת? דואגות; שלטון הביורוקרטיה של מינהל המקרקעין תוקע מקלות בגלגלי העשייה ומבריח משקיעים מישראל? תוקע ומבריח; הדיירים בשיכון הציבורי רוצים את מלוא זכויותיהם? רוצים; הערבים קובלים על כך שהמדינה לא מכירה בזכויותיהם הדמוקרטיות ונוהגת בהם בקיפוח מתמשך? קובלים; אוכלוסיה בדווית תופסת מרחבים בנגב באורח בלתי חוקי? תופסת.

בתנאים בלתי אפשריים כאלה, אליהם נלווית המלחמה המתמשכת בטרור הפלשתיני, נראה כי היכולת לנהל מדינה היא ממש בבחינת "משימה בלתי אפשרית".

בג"צ פסק מה שפסק בנושא חלוקת הפיצוי ההוגנת מפירות הפשרת הקרקע החקלאית. עכשיו הגיע תורן של הממשלה והכנסת להיכנס לעובי הקורה. טעות תהיה זו לחשוב שרק באמצעות החלטות של בית המשפט - חשובות ועקרוניות ככל שתהיינה - אפשר יהיה להגיע לסוף פסוק בנושא הכאוב של זכויות החקלאים בקרקע וחלוקה שוויונית של העושר הנדל"ני העתיד, אולי, לנבוע משינוי הייעוד של הקרקע החקלאית. רפואה שלמה, הוגנת ונכונה, לחולי הקשה והמכאיב הזה הקורע את החברה הישראלית, אפשר יהיה למצוא רק בהידברות. רק ברצון טוב הדדי, רק בתכנית מגובשת של פשרה הגיונית, נטולת אמוציות, רק במו"מ בין כל הצדדים הנוגעים בדבר, כולל הממשלה. זו הדרך. אין בילתה.