אין מחלוקת על העובדה שאריק לקח. פרקליט המדינה ערן שנדר אמר בראיון שנתן לדנה וייס ואילנה דיין: "ראינו את כניסת המיליונים לחשבון הבנק של משפחת שרון, אנחנו מחפשים את מקור הכסף" ("פגוש את העיתונות", 4.3.06).
ואין מחלוקת על העובדה שאייבי נתן, ונתן הרבה. למעשה הוא נתן את כל מה שיש לו, ויותר. זה כולל את כל זמנו, מרצו, כספו, רכושו, נשמתו, ואפילו חירותו. הנתינה שלו היתה טוטאלית, למען ערכים שהאמין בהם - אהבה ושלום. מבחינתו, השלום היה דת.
שניהם עשו קריירות חריגות. כמה שהיו שונים, ככה היו דומים. "שרון הלוקח", החמיץ אותנו (פעם את השמאל עכשיו את הימין), ואנחנו החמצנו את "אייבי הנותן".
שניהם לוחמים העשויים ללא חת. הראשון צנחן נמרץ, שהקים ופיקד על אחת היחידות המהוללות בצבא, קומנדו 101, והניח את היסודות ששינו את התפיסה הצה"לית ממגננה להתקפה. במלחמת יום-הכיפורים, הוא שהפך את הקערה על פיה...
השני, טייס חולמני, שבזמנים שהשנאה בינינו לבין הערבים היתה בשיאה, האמין בכל ליבו שהשלום אפשרי. בטיסתו הנועזת והתמימה למצרים (ב-66), רצה להוכיח לשכנינו, שהציונים לא ערפדים צמאי דם, כמו שכתוב ב"פרוטוקולים של זקני ציון", אלא אנשים רגילים, הכמהים לשלום. תחושת המצרים שמדובר בתימהוני, היא שהצילה אותו מכליאה, והוא שוחרר בתוך 24 שעות.
שניהם אנשי שלום, שלמענו היו מוכנים לעשות מעשים מטורפים. אייבי לקח סיכון עצום בטיסתו למצרים, אז מדינת אויב, ושרון למען השלום (מנקודת המבט של השמאל): עקד את בנו עמרי.
אייבי, בנוסף לטיסת השלום המטורפת שלו, מכר נכסים מניבים, השקיע בספינה ישנה, והקים עליה תחנת שידור ("קול השלום"), ששידרה נון סטופ מסרים ושירי שלום. ושרון, כדי להוכיח לעולם שהוא רציני, עקר וגירש מביתם את אלה שנשאוהו על גבם בתקופה שבה היה "מצורע" פוליטי.
שניהם, שרון ואייבי, עברו על החוק. האחד עבריין אידיאולוגי ברמה של סרדין, והשני "כריש" מושחת מכף רגלו הדורסנית, ועד מחלפות ראשו של בנו הקירח.
החטא של אייבי התמים היה, שהוא ניפגש עם אנשי אש"ף בימים שהפגישות האלה היו אסורות על-פי חוק. ופשעו של שרון היה "קצת" יותר כבד: הוא קנה - באמצעות בנו עמרי - שלטון בכסף (של אחרים).
האחד ישב בכלא בגין פגישות השלום הילדותיות שלו, והשני זכה לעדנה למרות התנהלותו המושחתת. שניהם, זה שנתן וזה שלקח, הציתו את דמיוננו, והפכו את עצמם, כל אחד בתורו, לאייטם הכי לוהט בתקשורת הישראלית ובשיחות סלון.
היום שניהם זקנים חולים ומאושפזים. רבים מתפללים לשלומם. מעריציו בעבר, ומלחכי פנכתו של אייבי, התפוגגו לבלי שוב, ומעריצי שרון החדשים (הישנים זנחו אותו), ניפחו את אישיותו המושחתת, מטעמים אלקטוראליים.
שניהם תרמו למדינה. אייבי התמים, תרם תרומה ערכית מבלי לקבל כלום, ושרון המושחת, תרם תרומה אינטרסנטית, בתמורה לתפקידים נחשקים. נראה שלא התבאסנו מספיק מהלקיחה של שרון, ולא התפעלנו מספיק מהנתינה של אייבי.
המורשת של "שרון הלוקח" היא פיקציה, ולמרות זאת מקומה בהיסטוריה - מובטח. המורשת של "אייבי הנותן" היא אותנטית, ומקומה בהיסטוריה - ייפקד.
אילו אני שר החינוך, אייבי החולה, אם יחלים וישוחרר - היה גר בבית גדול, שהיה משמש כמוזיאון להומניזם טהור. מפעל חייו מתועד. חשוב שתלמידי ישראל יבקרו ויקראו את כל קטעי העיתונות, מכתבי התודה מכל העולם, צילומים וסרטי טלוויזיה, בהם נראה אייבי שלנו, מחלק אוכל לרעבים באפריקה. דואג למגורים, בגדים ותרופות לנפגעי רעש אדמה בקולומביה. טס את טיסת השלום למצרים. מחלק בשנות השמונים, צעצועים וממתקים לילדי הקטיושות בצפון, ולילדי לבנון שסבלו מתגובות צה"ל. על פחות מזה, זכו אחרים בפרס נובל לשלום.
לעומת "שרון הלוקח", אייבי היה הנותן האולטימטיבי. אי אפשר להרהר בשניהם, בלי לחשוב על המקום שאליו התדרדרנו...
