הבחירות נסתיימו

הבחירות נסתיימו והעם אמר את דברו. על הפוליטיקאים מוטלת כעת חובת ההוכחה, עליהם "לפרוע את השטרות" שנתנו לציבור. ומה עם הציבור?

מצביעים בקלפי וברגליים:

בליל ה- 28 במרס, לא נשמעה מחיים יבין ועמיתיו המילה "מהפך". אכן, לא ארע מהפך, אך יחד עם זאת בהחלט רואים תחילתו של שינוי בדעת הקהל, באמירה של הציבור.

למעלה משליש מבעלי זכות הבחירה, לא באו לקלפי לומר את דברם. מספר חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל. רבים מהם, מתוך ייאוש מן המערכת הפוליטית. לא מאמינים לשלטון הקיים, ולא לאלטרנטיבה.

בקרב אלה שהלכו להצביע רואים מגמת שינוי. לא עוד הצבעה אוטומטית לליכוד. הליכוד אכזב ולכן הפך להיות המפלגה החמישית בגודלה. הציבור העדיף את קדימה על פני הליכוד, מתוך אמונה כי מדובר במפלגה חדשה ואחרת, הציבור רצה לראות בממשלה את מפלגת העבודה המתחדשת, שרבים מבוחריה, לא נמנו עם מצביעיה המסורתיים. ההישג של מפלגת הגמלאים, אף הוא אמירה של הציבור נגד "הסדר הישן" ואף חיזוקה של ישראל ביתנו בראשות ליברמן, היא אמירה של תומכי ימין ועולים כי אינם מאמינים עוד בליכוד.

רוב מכריע של הציבור, לא רוצה את "הסדר הישן", את שלטון הליכוד. הציבור מאוכזב ורוצה שינוי, רוצה שיחזירו לו את האמון בנבחריו רוצה איכות חיים אחרת. לכן, בין היתר, לא אירע מהפך חד בבחירות 2006, אלא, ראשיתו של תהליך שהמשכו תלוי בנבחרים ובציבור.

חובת ההוכחה:

120 הנבחרים, ייטיבו לעשות אם ישכילו להבין את התהליך שהחל בבחירות. הציבור לא מצביע יותר אוטומטית, הוא מצפה ל"קבלות" מנבחריו. הנבחרים, בין שהבטיחו ובין שעמעמו את אמירתם, צריכים כעת להוכיח שהם פועלים לטובת הציבור. בחקיקה, באוזן קשובה לצורכי הציבור, בפעילות למען הציבור. מי שלא ימונה לשר מן הראוי שיפעל כפרלמנטר לטובת הציבור ולא יהפוך למתוסכל, מורד או "שובת איטלקי".

חברי הממשלה שתוקם צריכים לנהוג באחריות ולפעול ללא לאות לשיפור מצבה של ישראל. הן במישור המדיני והן במישור הכלכלי חברתי. לפעול לצמצום העוני והתסכול בחברה, להוביל לצמיחה ולרווחה.

זה אפשרי זה בידיכם, נבחרים יקרים. הציבור רואה, בוחן וזוכר.

מה אנחנו יכולים לעשות, אחרי הבחירות:

שנים רבות קיימת תחושה בציבור, שהוא סיים את תפקידו בבחירות. תחושה, שאין יותר מה לעשות, עתידנו וההווה שלנו, ואיך שיראו תלויים רק בנבחרים. הפעם, הלכה תחושה זו והתעצמה גם במהלך הבחירות, עת רבים לא הלכו להצביע.

במידה מסוימת יש לתחושה זו בסיס והגיון אך אינה בבחינת חזות הכול. אמנם, איני תמים לחשוב כי צפויה לנו כעת, מערכת פוליטית אוטופית. יחד עם זאת אני מאמין כי ראוי לנבחרי הציבור להיות קשובים לעם ולעם לפקוח עין, לבחון ולזכור מה עושים נבחריו. בנוסף וללא כל קשר, יש לנו כפרטים, הרבה מה לעשות הרבה יכולת לעשות. צריך רק גישה אחרת ורצון.

איש מאיתנו לא יוביל משא-ומתן עם הפלשתינים. קרוב לוודאי שאיש מאיתנו גם לא ידון עם נשיא ארה"ב ביחסי שתי המדינות וודאי שלא נוכל לחוקק ולהוביל מהלכים גדולים. יחד עם זאת לכולנו היכולת לתרום לשיפור איכות החיים בישראל, לזקיפות הקומה שלנו כאזרחי ישראל.

הדברים שנראים לכאורה קטנים הינם לא אחת אבני היסוד של איכות החיים של עם.

לפני מספר שנים ערכתי קניות בסופר עם בני, שהיה אז בן 4. בעת שהמתנו בתור לקופה, איבד הילד את סבלנותו והחל מוחה. הסברתי לבני, מהו תור וכי צריך לכבד את העומדים לפנינו ואת הקופאית שמשרתת אותנו ולהתאזר בסבלנות. האדם שעמד סמוך אלינו, אמר באירוניה: "איזה חינוך אתה נותן לילד, כך אתה רוצה שישרוד בחברה שלנו ?" כן, עניתי ושנינו חייכנו.

כל אחד מאיתנו יכול לחנך את עצמו ואת ילדיו לסבלנות, לסובלנות כלפי הזולת, לאיפוק במקום אלימות, לאחריות, לשמירה על ניקיון הסביבה, לעשייה ללא ציניות, לאחריות, למוסר עבודה והרשימה יכולה להתארך, כל אחד מאיתנו על-פי העדפתו.

יש בינינו כאלה שיכולים למצוא זמן להקדיש לקהילה, לחברה, לפעילות שתסייע לבתי הספר, למרכזים קהילתיים ביישובים בהם אנו חיים, למעורבות חברתית.

לא צריך להיות פוליטיקאים, כדי לעשות את כל אלה. קחו למשל את תופעת האלימות המתגברת. אף טיפול מערכתי של המדינה לא יכול להוות תחליף לחינוך מבית. בואו נחנך את ילדינו לאיפוק, לסובלנות, נגד אלימות. בואו נמתין בסבלנות בתור, נוותר לאחר בכביש, ניתן לו להשתלב בנחת. מעולם לא איחרתי להגיע בזמן בגלל שויתרתי למישהו בכביש ואני עושה זאת מדי יום ביומו.

אני לכשעצמי מיישם את האמור לעיל, כדרך חיים. איכות החיים שלנו, במידה לא מבוטלת היא בידינו. בואו נפעל למען עצמנו, בואו נשפר את איכות החיים שלנו.