השבוע העולם עוסק רובו ככולו בפיגוע במגדלי התאומים. יש לזכור ולהזכיר לקחים מאירועים חמורים אחרים בחודש ספטמבר בשנים עברו. לא רק יום השנה ל-11 בספטמבר ראוי לציון, אלא גם יום ה-13 בחודש זה.
ב-13 בספטמבר 1938 כתב ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, מכתב מפורט ל
מלך ג'ורג' ה-6. לאחר שהתייחס לנאומו התוקפני של היטלר בערב הקודם, ולאחר שהזכיר דוחות מודיעיניים מהימנים שקבעו כי היטלר כבר החליט לתקוף את צ'כוסלובקיה ולהמשיך מזרחה, הוא ציטט דיווח של הנציג הבריטי בברלין, שמסר כי היטלר יהיה מוכן להסתפק בפתרון שיוצע לו בדרכי שלום עוד באותו חודש.
על-רקע זה הציע צ'מברלין למלך שהוא יעשה צעד דרמטי ומפתיע ו-יסע לפגישה עם היטלר, במטרה לשנות את המצב ולהביא להבנה אנגלית-גרמנית לאחר פתרון הבעיה הצ'כוסלובקית. ההמשך ידוע: ועידת מינכן בסוף אותו חודש, הקרבת צ'כוסלובקיה, והידרדרות למלחמת העולם השנייה. זו פרצה בספטמבר 1939.
55 שנים מאוחר יותר, ולאחר שלקח תוצאותיה של פייסנות כלפי רודן צמא-דם ויוזם מלחמה ושואה חייב היה להיות ידוע, ב-13 בספטמבר 1993, הביא שר החוץ של ישראל את ראש הממשלה רבין לחתימה על
הסכם אוסלו, במטרה לשנות את המצב ולהביא להבנה ישראלית-פלשתינית. ההמשך ידוע: "תהליך שלום", הקרבת חייהם של מאות יהודים ואלפי ערבים, והידרדרות למלחמת אוסלו. זו פרצה בספטמבר 2000. כל מי שלא היה שבוי בקונספציה ושלא הניח לעצמו ליפול למלכודת, לא היה צריך להיות מופתע מן הקשר בין "השלום" בספטמבר 1993 לבין המלחמה בספטמבר 2000.
בסתיו 2002 קיים ספק גדול שהעולם בכלל והעולם היהודי בפרט הפנימו את לקחי ה-13 בספטמבר. העולם הערבי מגונן על העריצים העירקי והפלשתיני, מדינות אירופה ממשיכות במדיניות הפייסנות כלפי רודנים אלה בתקווה חסרת-בסיס שרק יהודים יהיו יעדיהם ואירופה תוכל להמשיך לחיות לבטח כשהיא חסינה כביכול מפני הטרור, וארצות-הברית, למרות המהלומה שספגה וההצהרות הלוחמניות, עדיין מהססת. ובישראל, למרות אזהרותיהם של אנשי המקצוע, נמשכת הנכונות למגעים בין הכבש לבין הזאב, שתוצאתם צפויה מראש.
בספטמבר 2002 יש להזכיר לראש הממשלה שרון שהוא נבחר כדי להיות צ'רצ'יל, ולא כדי לאפשר לצ'מברלין להמשיך. צ'רצ'יל, כזכור, פעל למען הניצחון על אדולף היטלר: ללא מו"מ איתו תוך כדי המלחמה; ללא מו"מ איתו אחרי המלחמה; ללא "אופק מדיני"; בלי לשלם לו דמי חסות בצורת מחוזות אנגליים; בלי לספק לנציגיו במה תקשורתית במהלך המלחמה; בלי ששרים, חברי פרלמנט בריטיים ו"גושי שלום" למיניהם התרועעו עם האויב בזמן המלחמה.
שוב ושוב ספטמבר מתגלה כספטמבר השחור. לקראת תשס"ג יש לקוות שהפעם יפנימו האנושיים באמת את לקחי העבר ויכו בטרור בכלל, ובערפאת בפרט. עצם המחשבה על מפגש עם הטרוריסט ערפאת ושליחיו פירושה חוסר אמינות וחוסר עקביות במלחמה בטרור.
תרומתה ההכרחית של ישראל, הן למאבק בטרור והן לשלומה ולביטחונה, צריכה להיות סילוקם הסופי של ערפאת, של רשות הטרור הפלשתינית ושל רעיון המדינה הפלשתינית ממערב לירדן. בשנת הבחירות הקרובה עתיד הבוחר הישראלי להכריז מה הכיוון הנכון בעיניו, וקרוב לוודאי שהוא יבחר בקול גדול לצאת מאוסלו ולחזור לעצמנו.
