יושבים על הגדר

בהפגנות נגד הגדר, שהפכו למנהג קבע של סופי השבוע, ובעיקר בסיומן, נאמרים בדרך כלל דברי הבל רבים והבנאליות חוגגת שם באין מפריע. אילו לא היו נפגעים במהלכן חיילים ומפגינים דיינו. אך מכיוון שזה לא המצב, יש להידרש לסוגיה זו פעם אחת גם מזווית שונה ולהציג את עמדתו של השמאל השפוי ולא הזעיר בורגני שמופיע דרך קבע לפרובוקציות מול הגדר.

אחד מדברי ההבל הבנאליים הללו הוא הטענה שמועלת ללא הרף שמדובר על גדר המפרידה בין צד אחד למשנהו, כאילו אין זה מטבעה של גדר להפריד בין דבר אחד לשני. בהפגנות הללו יוצאים המפגינים לא רק נגד בניית גדר סתם, אלא נגד גדר זדונית ומרושעת במיוחד, הרי בהפגנות האלה לא מתכנסים סתם גננים או בוני סוכות. חוץ מרשעות ורוע כזה או אחר, פוגעת הגדר במיוחד בתודעה הבורגנית של אלו המפגינים נגדה, מאחר שהיא זכתה להיקרא בתואר "החומה". מדוע המילה חומה הינה בעלת קונוטציה כה שלילית בשפות שונות, לדוגמא בגרמנית, אין צורך להסביר ואיני מתכוון להשתמש במילה זו יותר, אלא פשוט במילה גדר או גדר ההפרדה.

אלא שכאן מדובר על גדר מיוחדת, ודווקא על ייחודיות ובנאליות זו, שנשכחת פעמים רבות, ברצוני לדבר ולעסוק במאמר זה.

גדר ההפרדה הולכת ונבנית בימים אלה על-ידי מדינת ישראל, על-מנת לשמור על יהודים – וגם תושביה הערביים של ישראל, מהגרי עבודה וסתם תיירים הנקלעים למחוזותינו – מכנופיות של רוצחי יהודים אנטישמיים קרי מזג, המוכנים לרצוח יהודי באשר הוא יהודי, בדם קר וללא שום רגשות אשם ומצפון.

את קו הגדר הזו – גם אם ניתן לחלוק על התוואי שלה – נאלצת מדינת ישראל לקבוע בעצמה, מאחר שאין שום פרטנר רציני בצד השני לצורך ניהול המו"מ. העובדה שמדובר על גדר וקביעת גבול זמני היא לא רק שקופה אלא גם בנאלית באותה המידה. כל מדינה תוחמת את עצמה ואת גבולה במהלך התהוותה וההתכנסות שלה מאחורי גדר המהווה את הגבול בינה ובין שכונותיה, ובתוך הטריטוריה הזו היא מכריזה על עצמה כמדינה ריבונית.

מדינת ישראל שהוקמה בשנת 48 לפני כ- 58 שנה בלבד, נמצאת בשלב שאותו עברו מדינות אחרות בעולם והיא נמצאת בעצם בשלב ההתכנסות וההגדרה שלה כמדינה ריבונית בשטחה הריבוני, ולכן שלב זה עדיין לא הגיע לסיומו, אלא נמצא בעיצומו של התהליך. הגדר תפקידה לקבוע את הגבולות הללו ולתחום את המדינה מפני כנופיות הרצח הפלשתיניות שמונעות על-ידי תפיסת עולם ריאקציונית וקונטרה מהפכנית.

למרות כל אלה נדמה שהבנאליות של הדברים הללו מצליחה להזרים דלק רב אוקטן לגלגלי השנאה ולהזין שנאה כה גדולה, שיותר משהיא חושפת את פרצופם של מושאי השנאה, היא מבליטה וחושפת את אופיים ומטרתם של השונאים.

מכל הדברים הנוראים שמועלים נגד הגדר, בולטת יותר מכל העובדה, שמדובר על גדר שאמורה בשלב הסופי לתחום ולהגדיר את גבולות הקבע של המדינה, באופן שיהווה הכרה סופית בגבולות אלה. אפילו גננים ובוני סוכות יודעים שכשמדובר בגדר, מדובר איכשהו תמיד על גבולות ושלטון. כאשר האיכשהו הזה מספק פחות או יותר את תפיסת העולם המרה והשחורה של הדמגוגים המודאגים מצבם בהפגנות טוב. לכל האחרים מומלץ לפנות לספרי ההיסטוריה.

מדינות בורגניות באירופה התבססו במהלך התכנסותן והתהוותן בדרך כלל על מסורת ארוכה מאוד של שלטון פיאודלי שהוגדר על-ידי טופוגרפיה ייחודית, שפה וצבע עור, סליחה, אולי ססגוניות האוכלוסיה. העם הריבון והשטח הריבוני של המדינה הוגדרו לכן בראש ובראשונה על-ידי השלטון הפיאודלי, שקדם בזמן לשלטון הבורגני, ולכן היה רק צורך פורמאלי בלבד לעגן את רעיון העם והשטח הריבוני במסגרת החוקה הבורגנית.

את הפשעים של ההתכנסות וההתהוות ביצע בעיקר אותו שלטון פיאודלי. את כתמי הדם האדומים שנמצאו על החליפות הלבנות של השלטון הבורגני החדש, ניתן היה להסביר בנקל בצורך המינימלי של הפלת המשטר הפיאודלי הישן. על בסיס העבודה המקדימה הזאת של השלטון הפיאודלי, יכלה הבורגנות החדשה להסתיר בקלות את האלימות והפשעים שעליהם צמחה והתבססה המדינה הבורגנית. אך בשעת משבר - כלכלי או פוליטי - צצה מאחורי בועה וירטואלית זו של אלימות מינימלית כביכול, האלימות האמיתית, הישרה והברוטאלית של המדינה הבורגנית, ואלימות שלטונית גרידא.

הבעיה הפונדמנטלית של התיאורטיקנים של מדע המדינה, שהמדינה הבורגנית יכולה להיווצר אך ורק על בסיס פשעים ואלימות ושאת אלו לא ניתן לכסות ולהסתיר על-ידי החוק מאחר שגם החוק יכול להתבסס ונכנס לתוקף על-ידי הפעלת אמצעים אלימים, לא קרתה בפועל בגלל נסיבות היסטוריות בתהליך ההיסטורי של התהוות המדינה הבורגנית באירופה.

במדינת ישראל מדובר על תהליך שונה במהותו. כאן נוצרה תחושת היחד והשותפות של אזרחי המדינה לעתיד, לא מתוך חלקי פאזל אידיאולוגיים, שמקורם בהיסטוריה ובתרבות, אלא בעיקר מתוך הרדיפה והוצאתם של היהודים אל מחוץ לגבולותיה של החברה הבורגנית של אירופה.

בניגוד לאירופה הוגדר העם של המדינה הריבונית כבר מלפני הקמתה של המדינה על בסיס שלילת המעמד האזרחי השווה של היהודים במסגרת החברה האירופית הבורגנית ועל-ידי שלילת ההכרה במעמד חברתי שווה. ההשכלה והאמנציפציה באירופה פסחו במובן זה על היהודים ולא נקלטו כמו אצל שאר חלקי החברה, מאחר שכאשר הגיעו היהודים כביכול מבחינה פורמאלית לשוויון זכויות, דווקא עובדה זו התניעה והזינה שנאה אנטישמית הולכת וגוברת. ההטמעות בחברה האירופית לא הביאה לפתרון הבעיה.

בנקודה זו הגיב הרצל על-ידי הרעיון של הקמת המדינה היהודית, מאחר שהסיק את המסקנות הנכונות משלילת המעמד החברתי השווה של היהודים והוצאתם אל מחוץ לגבולות החברה הבורגנית. תגובתו של הרצל היתה בדרישתו לתגובה מודעת לאירועים ולרדיפה האנטישמית שהונחתה על היהודים על-ידי שלטונות והחברות השונות של "היבשת הישנה".

מבטו של הרצל על בעיית היהודים לא נבע מהתבוננות פחדנית בבעיה היהודית והוא לא נפל שולל בתקוות שווא שניתן לתקן את האנטישמיות ואת האנטישמי או שהם יאבדו את הגב החברתי שלהם על-ידי ההשכלה, האמנציפציה וההטמעות בחברה האירופית. הרצל הבין את האנטישמיות לא ברמה של הפרט או של כל קהילה וקהילה, אלא העלה אותה לשאלה כלל עולמית של כל היהודים ושרק כולם באופן קולקטיבי יכולים לפתור אותה.

בכך המשיך הרצל את התמורות שחלו בחשיבה ובתפיסה היהודית של תקופתו ושמקורם היה בתפיסות פילוסופיות, תיאולוגיות ומוסריות חדשות שעלו מבית המדרש של החשיבה והתפיסה של הקבלה הלוריאניות, כלומר מבית מדרשו של הארי מצפת.

התפיסה השלטת בעולם היהודי עד להופעת הארי ותלמידיו ראתה בגאולת הפרט את הדרך האולטימטיבית לגאולת האדם. הקבלה הלוריאנית טענה לעומת זאת כי אין דבר זה אפשרי, וכי אין זה בכוחותיו של האדם הבודד להגיע אל הגאולה. לכן יש להגיע ראשית באופן קולקטיבי לגאולת העם שתוביל רק בהמשך הדרך לגאולת הפרט. בבסיסה של תפיסה זו עומדת ההנחה והמחויבות של העזרה, הערבות ההדדית והאקטיביזם החברתי.

תפיסה זו הובילה לשינוי רב עוצמה בעולם היהודי שעיקרו היה שינוי מוסרי שהבשיל כפי שראינו בתפיסותיו של הרצל ובתפיסה הציונית של גאולת העם. לא בכדי ניתן לתאר את הציונות גם כתנועה משיחית, במובן החיובי של המילה. אחרי ככלות הכול הרבו בעבר לתאר את החלוצים הציונים כגלגול מודרני של להט האמונה, המאפיין עדה של חסידים.

מאחר שהרצל הרים את הבעיה לרמה הזאת, הוא היה יכול לדרוש את הקמתה של המדינה היהודית כפתרון לבעיה של היהודים. כך פתח הרצל את הפרספקטיבה האמציפציונית של הציונות: את חוסר הרצון לקבל את העולם כמות שהוא, ולהגיב מתוך רצון מודע, המבוסס על התובנה של התגוננות אקטיבית מול כוחות הרשע. רק בעזרת תודעה זו יכול היה הפרויקט הציוני להפוך לבר ביצוע מבחינה היסטורית.

כנקודת מוצא יחידה למדינה שבדרך, שאותה רצה הרצל ליצור יש מאין, שימש מצב החירום של היהודים באירופה, באסיה ובעולם החדש. הרצל לא יכול היה להתבסס בתהליך הקמת המדינה על הלגיטימציה האי רציונאלית של דם ואדמה, של תרבות והיסטוריה ולא על המסורת של שלטון ועם. הרצל לא יכול היה גם ליצור את השותפות והאחדות של העם למדינה שבדרך כתהליך של סינתזה כלכלית.

את כל אלה היה חייב הרצל לקבל ולחיות איתם בשלום, והוא גם לא ניסה בהתחלה ליצור לגיטימציה של חיבור בין שפה, אדמה ומסורת. לכן בנה הרצל את הבסיס הרעיוני והאידיאולוגי של המדינה שבדרך על בסיס של סינתזה בין אלימות וחוק. ההבנה שאלה הם נקודות הפתיחה ושאין ביכולותיו לשנותם חייבו את כל אלה שהצטרפו לפרויקט הציוני לקבל אמיתות אלה, והיוו את הבסיס ההכרחי להצלחתו.

הניסיון של הרצל להסביר את הריבונות בטיעונים רציונאליים, נחל כישלון וכמו כל תיאורטיקן של מדע המדינה, הסתבך גם הרצל בסתירות רבות. אך הרצל הבין את הפרדוקס הטמון בהוויה של המדינה הבורגנית וכך כתב הרצל שהמשימה של המדינה מבססת על צורך עליון. אותו צורך עליון משמעותו במדינות אחרות אלוהים, האופי המיוחד של העם או סיפור והמצאה מרשימה אחרת.

במקרה של המדינה היהודית הצורך העליון הוא צורך חברתי מעמדי ומקורו בפשעים החברתיים שבוצעו בעם היהודי במהלך שהותו בנכר. כלומר הצורך להתגונן באופן פעיל באלה שפגעו בו מבחינה חברתית כלכלית ועמדו על נפשו. ההקמה המודעת ומתוך המודעות והתודעה החברתית המעמדית של היהודים והעובדה שמדינת ישראל היא המדינה הבורגנית היחידה שיש לה סיבה אמיתית לקום, היא זו שמבדילה בין מדינת ישראל לשאר המדינות הבורגניות של העולם. מסיבה זו יש לכן באמת סיבה מוצדקת לפטריוטיזם הישראלי ויש מספיק סיבות טובות להגן על המדינה באופן פטריוטי.

עובדה זו היא העובדה הבסיסית שגורמת לשנאה כנגד מדינת ישראל והגדר בכל העולם, מכיוון שאזרחי המדינות האחרות יכולים להיות הכי הרבה אידיוטים ולא פטריוטים. הבסיס המעמדי חברתי של מדינת ישראל הוא זה שמתדלק את השנאה כנגד המדינה והגדר. לכן מהווה הדבר בושה וחרפה למי שמכנה את עצמו שמאל ישראלי וההולך להפגין נגד הגדר. אך יותר משזו חרפה ובושה, מראה עובדה זו על חוסר האיזון הנפשי של המפגינים נגד עצמם, עצמם, נגד מעמדם ונגד האינטרס המעמדי שלהם, שלמעשה הם הגדירו אותו אף בעצמם.

כמו שכל מדינה יכולה לקום רק באלימות ובכוח, כך היה דרוש כוח ואלימות על-מנת לקדם את רעיון הקמת המדינה של הרצל. בנוסף שיחקו תפקיד חשוב בתהליך הקמתה של המדינה של הרצל השפה, התרבות ושאלות מהותיות נוספות, אך אלו היו צריכים לעבור תהליך של דיון והתבססות ולא ניתנו כביכול באופן אונטולוגי. היה צורך להחיות את השפה העברית ומיתוסים ישנים כגון מצדה. גם אם הדבר נראה במבט שטחי מצחיק, לא כך הם פני המציאות. הדבר מוכיח שאף מדינה כנראה לא יכולה להיווצר יש מאין. אף מדינה לא יכולה כנראה לקום ולתת לעצמה לגיטימציה מבלי ליצור מסך מסוים של תודעה מטעה ומזויפת.

מאחר שמדינת ישראל מאוימת מכל כיוון ומסוגלת להתקיים רק על בסיס של כוח צבאי וחימושה מכף רגל ועד ראש, מתקשה מדינת ישראל ליצור את אותו מסך הערפל המטעה של מדינות הבורגנות באירופה ולטעון שהמדינה הבורגנית אינה מתבססת על כוח אלא על חוק.

תהליך זה של הגדרה וההתכנסות מחייב באופן דחוף להשלים משימה זו, אך עדיין לא יכול להיות מוצע אל הפועל בגלל השנאה האנטישמית והפשיסטית קלריקאלית של העולם הערבי הקונטרה מהפכני. החימוש הכבד של מדינת ישראל הוא הניסיון לכפות בכוח הזרוע את ההכרה, את התהליך ההתכנסות וההתהוות ולסיים לאלתר את מצב ההגנה התמידית על המדינה. אך יש לציין שאפילו פצצת האטום לא הצליחה להשיג מטרה זו, שכן מול מדינת ישראל עומד עולם אנטישמי ופשיסטי קלריקאלי שלא היה כדוגמתו אפילו באירופה מאחר והוא לא מעוניין אפילו בהישרדותו האישית.

הפוסט ציונים והשמאל הטהרני והזעיר בורגני של מדינת ישראל מעוניינים אך ורק בסיום הדקלרטיבי של הסכסוך, כדי לחיות כדבריהם כאזרחים נורמאליים במדינה נורמאלית. את המצב הזה הם יכולים להביא אך ורק תוך ויתור על השפיות והתעלמות מן העולם הריאלי הסובב אותנו, כלומר תוך הכחשת סכנת ההשמדה של מדינת ישראל, הכחשת האנטישמיות המבעבעת במדינות ערב והכחשת הקונטרה מהפכה שעוברת על מדינות האסלם והמדינות הערביות.

ההגדרה הריאלית אבסטרקטית, מיהו אזרח ישראלי ומי לא, מתעלמת מבעיות של שפה, מוצא וכיוצא בזה ומכחישה לכן את האגדות בדבר קבוצות אתניות תרבותיות ומגרדת ומוחקת את המסך המזויף שהפך לטבע השני של החברה.

הפוסט ציונים והשמאל הטהרני והזעיר בורגני שונאים במדינת ישראל ובגדר את השקרים של עצמם, שבהם הם משתמשים כדי להצדיק את השלטון הבורגני שלהם, על-מנת לא להפוך למשוגעים בעולם מטורף.

ההקמה של המדינה באופן מודע ורצוני מכחיש וסותר את המיתוס של כביכול מדינות שצמחו באופן טבעי ואונטולוגי. האלימות והכוח הכמעט תמידי שנחוץ על-מנת לקיים את מדינת ישראל, מזכיר לכן, שחוק, סדר ושלטון במדינה הבורגנית מתבסס תמיד ובאופן א פריורי על אלימות ואינו מתבסס כביכול על חוק וצדק.

ההתנהלות, הטרמינולוגיה והאידיאולוגיה האנטישמית שעומדת מאחורי הביקורת נגד מדינת ישראל ונגד הגדר, שהיא כביכול תופעה יוצאת דופן בין מדינות העולם, משמשת להסחה מאי הטבעיות והתופעה יוצאת הדופן של כל המדינות הבורגניות בעולם גם על-מנת להצדיק את אי הטבעיות והתופעה יוצאת הדופן של עצמם.

התגובה המודעת והרצונית של הציונות על המצוקה של היהודים כפועל יוצא של האנטישמיות בעבר והקמתה של מדינה ברת הגנה, מוכיחה למרות כל הבעייתיות והמוגבלות, על כך שאנשים יכולים לקחת את גורלם בידיהם ויש להם את האפשרות הזאת לקבוע את גורלם ואת גורל ההיסטוריה שבאפשרותם לשנות. השנאה האנטישמית על כך, שמתבטאת בשנאה לישראל ובשנאה לגדר היא השנאה על השחרור מהכבלים של הטבע השני.