"אני מדמם למוות"

אחי, כל בית ישראל,

במשך 21 השנים האחרונות זה לא דבר פשוט עבורי להעביר מסרים החוצה מהכלא. כל פעולה כזו גוזלת ממני הרבה ממעט האפשרויות שיש לי לתקשר עם העולם שמחוץ לחומות.

לכן, מאז תחילת מאסרי, נמנעתי כמעט לחלוטין מלנצל את ההזדמנויות שהיו לי לתקשר עם הציבור הרחב על-מנת לדבר על מצבי הפרטי. תמיד העדפתי לוותר על התייחסות לבדידות, תחושת הבגידה, בריאותי המתדרדרת והסכנה לחיי ולהתמקד באספקט הלאומי של מצוות פדיון שבויים והערך של אי הפקרת חייל בשטח.

המצב כפי שהוא כיום איננו מאפשר לי להמשיך לנהוג כך.

אין כמעט אף אסיר שהצליח לשרוד 21 שנה בתנאים בהם הוחזקתי ושבהם אני עדיין מוחזק. הגורמים הרשמיים בישראל הטוענים מזה 21 שנה כי נעשים "מאמצים שקטים" וצריך לתת לזמן לעשות את שלו פשוט לא תיארו לעצמם ש"בעיית פולארד" תמשיך להישאר בחיים זמן כה רב - הם לא האמינו שאסרב למות.

התמיכה והעידוד היום יומיים שקיבלתי בראש ובראשונה מאשתי אסתר, ממורי ורבי הרב מרדכי אליהו שליט"א ומכל אותם פעילים המצטרפים אליהם במאבק למען שחרורי, הם שנתנו לי את התקווה ואת הכוח להמשיך.

העובדה שאני עדיין בחיים היום היא נס גמור. הרב שלי, כבוד הרב מרדכי אליהו, אומר שהסיבה לכך שאני עדיין שורד בנס יום יום היא שהשכינה נמצאת איתי בכלא לאורך כל הדרך. הרב אומר שלא רק שהממשלה איננה מרחמת עלי ואיננה פועלת למען שחרורי - היא איננה מרחמת גם על השכינה שבשבי.

אחי ורעי, מזה 21 שנה אני מדמם באיטיות עד מוות לנגד עיניכם! מצבי הנורא בשל ההפקרה והנטישה ע"י ממשלת ישראל הוא חילול ה' הזועק לשמים!

ואיפה העם? אני זועק מקירות ליבי: הוי, ציון! הלא תשאלי לשלום אסיריך?!

אם ציון איננה שואלת לשלום אסיריה, זוהי איננה רק בעייתם הפרטית של האסירים. זוהי בעייתה של ציון כולה, על כל העם היושב בה!

אינני מפחד מגורלי הפרטי. מה שנגזר עלי משמים אני אקבל באהבה. אך אני מלא חשש בנוגע לגורלו של העם שאותו אני כה אוהב. אם ימשיך העם לאפשר לממשלה לעבור על האיסור של "לא תעמוד על דם רעך" מבלי לזעוק ומבלי לנקוף אצבע כנגד העוול - התוצאות הן נוראות מדי בכדי שאעיז להעלותן במחשבתי.

אינני יודע כמה זמן עוד נותר. אני רק מקווה ומתפלל בכל כוחי שלמען עם ישראל, כולנו נתעורר עכשיו... לפני שיהיה מאוחר מדי!

באהבת ישראל

יהונתן פולארד'
כלא באטנר, צפון קרוליינה