ב- 21/11/2005 ביצע החיזבאללה התקפה מתוחכמת על מוצב צה"ל ברג'ר שעל ערוץ החצבני במגמה לחטוף חייל. אש מרגמות וטילים ריתקה את כוחות צה"ל בגזרה. חבורת מחבלים פרצה לעבר המוצב המרותק וחבורת רוכבי טרקטורונים הכינו עצמם לסלק את החייל החטוף מהגזרה, עוד בעיצומו של ערפל הקרב. הערכות צה"ל וערנות הכשילו את המבצע הזה, אבל לא מבצע קודם כאשר בדרכים מתוחכמות אחרות חטף החיזבאללה 3 חיילים בהר דב ב- 07/10/2000.
יש דמיון בין רג'ר לאירוע האחרון בכרם שלום. בשני המקרים הותקפה ישראל בשטחה, על-פי כל ההסכמות הבין לאומיות. בשני המקרים נסוגה ישראל חד-צדדית לגבול בינ"ל ובעקבות כך צמצם צה"ל משמעותית את כוחו בגזרה. בשני המקרים יושבים על הגבול כוחות השואפים להשמדת ישראל שהם גם חלק מהשלטון וגם מנהלים בהתרסה מדיניות עצמאית משל עצמם נגד ישראל. בשני המקרים נאבקים הכוחות האלה על מעמדם בחברה שלהם ומתזמנים, גם משיקולים אלה, את מדיניות הפיגועים. בשני המקרים, למרות האירועים הקשים, ירד מספרם של הנפגעים מצידנו. בשני המקרים נוצרו אצל שכנינו, כתוצאה מיציאת ישראל, דילמות קשות באשר לאחריות, לניהול החברה ולזהות הלאומית. בלבנון הוביל התהליך בסופו של דבר את הצבא הסורי אל מחוץ למדינה וברשות הפלשתינית העתיד עוד בגדר נעלם.
ההבדל הגדול הוא שהפעולה בכרם שלום הצליחה לאויב וזו ברג'ר נכשלה מבחינתו. כמו שרג'ר או חטיפת חיילי צה"ל בהר דב בצפון חמש שנים קודם אינם מסמלים את פשיטת הרגל של מדיניותנו בגבול הצפון, כך אין סיבה שכשלון של צה"ל בכרם שלום יסמל את פשיטת הרגל של ההינתקות או ההתכנסות העתידית. שהרי פיגועים מתוחכמים בהם הצליחו המחבלים להפתיענו ולהכותנו כבר היו, למרבה הצער, בכל פריסה צבאית ובכל תהליך מדיני בעשורים האחרונים.
ב- 12/12/2004, כבר לפני שנה וחצי, כמעט מאותו מקום, שכונת שאבורה ברפיח, כמעט לאותו המרחק, כ- 750 מ', חפרו המחבלים מנהרה ארוכה למוצב "מעבר רפיח" ופוצצו אותו בחומרי נפץ. בחסות אש חיפוי ממרגמות על כוחות צה"ל הסמוכים הסתערו המחבלים על המוצב. הם לא הצליחו לחטוף אבל הרגו 5 מחיילינו ולקחו מקלע. מבצע מתוחכם ונועז לא פחות עוד הרבה לפני ההינתקות. מחטיפת נחשון ווקסמן, בעצם ימי תהליך אוסלו עם הפלשתינים, דרך אסון השייטת בלבנון ועד הצלף מואדי חרמיה רשימת ההצלחות לאויב ארוכה. כן, גם אצלם יש אנשים חושבים, מתוחכמים ויצירתיים.
מימין קפצו בעקבות האירוע שלשום להודיע שהנה "אמרנו לכם", התפיסה נכשלה, ההינתקות היתה כשלון ויש לחזור לעזה ומיד. משמאל מיהרו להודיע: "אתם רואים!" אין ביטחון בהתכנסות, היא פשטה את הרגל, ויש לחזור לימי אוסלו והתהליך המדיני מיד. ניכר עליהם שיותר משהאירוע עיצב פתאום את דעתם הוא שימש קרדום לחפור בו.
מה שנכשל באירוע האחרון, חוץ מצה"ל, זה הזיכרון שלנו מה היה באמת אך לפני זמן קצר. כמה פיגועים, כמה נפגעים, כמה מחדלים ואיזה מחיר. מה שצריך לעתיד זה תפיסה מעוגנת במציאות. אין לנו תשובות מלאות, רק חלקיות, לביטחון מלא במזה"ת. איננו מושלמים וככל האדם נעשה טעויות רבות וקשות. עוד יהיו מחדלים ומפעם לפעם גם הצד השני יצליח. בעיקר, אין שום אפשרות לעצב מדיניות התלויה בכך שלעולם לא יהיו מחדלים, שתמיד אנחנו ננצח והפלשתינים תמיד רק יפסידו, שיש למישהו באמת את המתכון לאפס פיגועים, אפס נפגעים ואפס מחדלים. מי שטוען שיש לו נוסחה כזו כנראה מיודד עם אלוהים.
