הטור הזה מתפרסם יום-יומיים לפני גמר גביע העולם בכדורגל. עבור חלק מאוכלוסיית העולם נקודה זו תהווה קליימקס לאחר חודש של מתח, ולאחריו חזרה לשיגרה. עבור חלק אחר של האוכלוסיה, מדובר בסוף תקופה בה ניתן היה להזמין מקומות במסעדות מבוקשות או לדלות מציאות במכירות פומביות באינטרנט. יש גם את המחנה השלישי, שלא מתעניין יותר מדי אבל אם יוקרן משחק בנוכחותו - הוא יתיישב לראות דקה או שתיים ויישאר עד סוף ההארכה ובעיטות העונשין. מה שמשותף לכל המחנות הוא הצורך לאהוד קבוצה, ולשנוא את האחרות.
אזרחי מדינות המשתתפות במונדיאל יאהדו כמובן את קבוצתם. אלו יעודדו את קבוצתם בכל כוחם, ידעו לספר ולהסביר כמה מוכשרים שחקניהם וכמה גרועים יריביהם, במגרש ומחוצה לו. ובעודם מתפלפלים על כישרון בבעיטות-יעף ועל בנות-זוג דוגמניות, נכתב לו מעצמו הערך האנציקלופדי של "סובלימציה של לאומנות". אך מה יעשו תושבי מדינות מכובדות, כמו קנדה וישראל למשל? הישגים רבים באמתחתן, אך נציגים בהיתחרות הכדורגל - אַיִן.
עבור תושבי המדינות חשוכות הייצוג, על-פי-רוב חצי מהעבודה היא קלה: את מי לשנוא. התשובה היא - את מי לא? האיראנים מפתחים נשק גרעיני, הספרדים גירשו אותנו לפני חמש מאות שנה והשווייצרים האלה, עם הנייטרליות הפנאטית שלהם. שאלה קשה יותר היא - את מי לאהוד? כאן האוכלוסיה מתפלגת בצורה מעניינת: הרוב המוחץ אוהד את ברזיל. למה? כי הם תמיד מנצחים, בזכות שמחת החיים ובגלל הקרנבל. איזו אומה מוצלחת, מספר אחת בעולם בייצור סבתות בנות עשרים וארבע.
חלק מהאוכלוסיה אוהדת את ארגנטינה: חדוות המשחק עושה את שלה יחד עם הבשר המשובח, מה גם שפעם היה שם שחקן שקראו לו מראדונה, אז צריך. יש את אוהדי הולנד, כאלו שזוכרים את מלחמת העולם השניה ואת יוהאן קרויף. ובתוך כל הבליל הזה, התקשיתי להחליט את מי לאהוד.
היה לי ברור שלא אוכל לאהוד את ברזיל; אני שונא את השחצנים הממוסחרים שמנצחים תמיד, ואני גם לא מסוגל לשמוע פורטוגזית בלי לצחוק. ישבתי על הגדר עד אשר שחקן מגאנה הניף את דגל ישראל, ואני, שוטה שכמוני, הוקסמתי מהמחווה ואהדתי את קבוצתו. עד שהיא עפה כמובן. אם הם לא משחקים, אין טעם לתמוך בהם. חיפשתי בזריזות אומה נחמדה אחרת, ובחרתי באנגליה - שפה שאפשר להבין יחד עם תחושת עוול: איך יכול להיות שהאומה שהמציאה את הכדורגל לא זכתה בטורניר ארבעים שנה? ואז גם הם עפו. הגעתי למסקנה שהקבוצות שאני אוהד, אחד דינן - להישלח הביתה.
התחלתי לחשוב הפוך-על-הפוך: אסור לי לאהוד את הקבוצה שאני רוצה בהצלחתה. עלי להתמקד בעידוד הקבוצות השנואות עלי, וכך אפלס את הדרך למועדפת האמיתית. אלא שהתמרון המחשבתי הזה עייף אותי מאוד, ומחשבות על כדורגל אינן אמורות לגזול משאבי מוח. הרהרתי מעט בעניין, ולפתע הגעתי להארה: אין אוהדים קבוצה מתוך רצון שהיא תנצח; אוהדים אותה כדי שיהיה על מה לריב עם אוהדי הקבוצות האחרות. אם כך, אמרתי לעצמי, הבה ואאהוד את גרמניה.
ובכן, המטרה הושגה. עלי להודות, היכרותי עם הנבחרת הגרמנית (או כל נבחרת אחרת) היא נמוכה עד גבה-אפסית. יחד עם זאת, הפכתי לכוכב ויכוחי האוהדים בכל מקום אליו הגעתי. תארו לכם בית קפה נעים, המקרין את משחקי המונדיאל לרווחת (?) מבקריו. יושבי המקום, מטבע הדברים, מחליפים כמה מילים. בשלב כלשהו בשיחה נערכת סקירה מהירה, איזו קבוצה אהודה על ידי מי.
אם סקירה כזו מסתיימת בדרך כלל בהערות קלות על אופי המשחק, הרי שברגע שאמרתי את מילת הקסם "גרמניה" הפכה השיחה הנעימה למקהלה עליזה של צעקות וגידופים. הכדורגל הושלך מייד דרך החלון, ובמקומו הופיעו פרשנויות ספורטיביות כמו "איך אתה מעז?", "אתה יודע מה עשה הסבא של השוער?!" ו"השתגעת? אלה, הם יותר גרועים מהגרמנים!". בדרך כלל גם יהיה את מי שיענה במקומי, המתקוטטים יקחו את מריבתם החוצה וכך אני יכול ללגום קפה מבלי שיסתירו לי את המסך.
אגב, בעת כתיבת שורות אלו ממש, גרמניה חטפה שני גולים תוך דקה ועפה מהמונדיאל. אם למי מהקוראים יש קבוצה שנואה - אנא כיתבו לי, ואני מבטיח לאהוד אותה ככל יכולתי, עד ההפסד:
zaidman@gmail.com 
