הסיוט רק מתחיל

הימים הקשים מחזירים את כל הציבור בישראל לנורא מכל - דיווחים על הרוגים, פצועים וחטופים. והחזרה היא לעוד מקום שביקשנו כולנו לשכוח - לבנון, חבל הארזים, מדינת הסיוטים.

בשבילי לבנון היא לא עוד נקודה על המפה, היא המקום בו איבדתי את היקר לי מכל - בעלי, רס"ן רענן שוהם, אשר נהרג במלחמת לבנון. החיים ממשיכים, והמציאות גורמת לך להתמודד, אך היא לא מקהה את הכאב.

מה לא עשינו בלבנון, מה לא ניסינו, וכל ניסיון מסתיים בעוד צער ובעוד משפחות שמאבדות את היקר מכל. איני מדינאית ואין בכוונתי לתת עצות למנהיגים הנבחרים, רק מקווה אני כי לנגד עיניהם נמצאים בתי הקברות הצבאיים המלאים כל כך, המלאים מדי.

הדיווחים מהצפון מציפים באבחה אחת את כל הזיכרונות ובעיקר גורמים להזדהות עם המצטרפים החדשים למשפחת השכול בישראל. בפני ההורים, הילדים והנשים עומדים ימים קשים מנשוא. יבואו לבקר, ינסו לעודד, אך בלילה, אחרי שכולם הולכים, רגע לפני השינה, כשכל אדם נשאר עם מחשבותיו הוא, זהו הרגע הקשה ביותר. לאחר אותם רגעים ארוכים, מגיעה השינה והחלומות אשר אינם מביאים נחמה, אלא להפך - לעיתים אלו סיוטים עם מראות נוראיים ולעיתים אלה חלומות בהם הדמות של אהוב לבך נראית חיה מתמיד, מוחשית כל כך - אך בלתי ניתנת למגע אמיתי.

מדי יום אני משוחחת עם עשרות אלמנות ויתומי צה"ל ומבינה עד כמה האירוע הטראומתי לא נעלם לעולם. בעיות נשארות, ואף מתעצמות, והניסיון לבנות חיים חדשים, מוצלח ככל שיהיה, תמיד מלווה בחורים גדולים מהעבר, בצער וכאב גדול על האבדן. לצערי הכאב הגדול מלווה גם במאבקים בלתי פוסקים עם רשויות המדינה, אשר מנסות לעזור מחד, אך דואגות לקצץ מאידך. הקשיים במדינה הם רבים, והבעיות רק מצטברות, ויש כאלה שחושבים שהגזירה צריכה להיות שווה, גם לאלו שהקריבו הכל למען המדינה.

איני יכולה להציע נחמה למשפחות השכולות, רק השתתפות בצער. צריך לומר את האמת המרה - הסיוט שלכם רק מתחיל, והוא עוד יימשך שנים ארוכות. העובדה היחידה שיכולה להוות מעט מזור לפצעים הטריים, היא כי אתם ואתן לא לבד, ואלה שכבר עברו את מה שאתם עובדים עכשיו מוכנות לעזור ולסייע ככל שנוכל. הקלישאה הידועה שרק מי שחווה משהו יכול להבין אותו באמת, היא נכונה שבעתיים בגורלנו האכזר, ואני רק יכולה להבטיח שאנו לצידכן ולצידכם.