עד כאן!

גבירתי היושבת ראש,
גבירותי ורבותי
חברות וחברי הכנסת,

בראשית דבריי, אני מבקש לשלוח תנחומים, בשמי, בשם הממשלה, הכנסת והעם כולו, למשפחותיהם של ההרוגים - מקרב האזרחים ומקרב חיילי צה"ל; לאחל החלמה לכל הפצועים; ולחבק חיבוק גדול את משפחות החטופים והבנים עצמם.

בשבועות האחרונים קראו אויבנו תיגר על ריבונותה של מדינת ישראל ועל שלום תושביה. תחילה בגזרה הדרומית ואחר כך בגבול הצפון, ועמוק יותר לעורף המדינה.

ישראל לא ביקשה עימותים אלה - ההיפך: עשינו הרבה כדי למנוע אותם. חזרנו לגבולות מדינת ישראל, המוכרים על-ידי כל הקהילה הבינלאומית. היו כאלה שפירשו את רצוננו בשלום, לנו ולשכנותינו, כאות לריפיון. אויבנו טעו לחשוב כי נכונותנו להבליג - היא סימן לחולשה.

הם טעו!

גבירתי היושבת ראש, חברי הכנסת;

אין למדינת ישראל שום סכסוך טריטוריאלי, לא בגבולנו הדרומי, ולא בגבולנו הצפוני.

בשתי גזרות אלה אנו יושבים על הגבול הבינלאומי המוכר. כך, מול הרשות הפלשתינית ברצועת עזה, כך מול לבנון.

אין לנו כוונה להתערב בענייניהן הפנימיים. אדרבה, יציבותה ושלוותה של לבנון חופשית משלטון כוחות זרים ושל הרשות הפלשתינית, רצויים למדינת ישראל.

אנחנו מייחלים לכך כי ביום מן הימים תיכון בינינו ברית עולם, לתועלתם ההדדית של עמינו משני עברי גבולנו המשותף.

המערכה שאנו מנהלים בימים אלו היא נגד ארגוני טרור הפועלים מלבנון ומעזה. ארגונים אלה אינם אלא קבלני משנה הפועלים בהרשאה ובהשראה, בעידוד ובמימון של משטרים תומכי-טרור ומתנגדי-שלום, בציר הרשע הנמשך מטהרן ועד דמשק.

לבנון סבלה בעבר סבל כבד מאד כשהניחה לכוחות זרים לשחק בגורלה.

אירן וסוריה עדיין ממשיכות לבחוש, בשלט-רחוק, בענייני לבנון והרשות הפלשתינית, באמצעות החיזבאללה והחמאס.

גם אם ההתקפה הנפשעת על סיור צה"ל ביום רביעי שעבר לא הייתה על דעת ממשלת לבנון וללא סיוע צבאה, אין בכך כדי לבטל את אחריותה המלאה על הפעולה שיצאה משטחה הריבוני.

בדיוק כמו שהעובדה שיו"ר הרשות הפלשתינית מתנגד לפעולות טרור כנגד ישראל אינה משחררת אותו ואת הרשות הפלשתינית מאחריות על הפעולה שבוצעה משטחה כנגד חיילינו בכרם שלום. שתיהן אחראיות באופן מלא לשלום החיילים שנחטפו כבני ערובה.

גורמים קיצוניים, טרוריסטים, אלימים, משבשים את חיי האזור כולו ומעמידים בסכנה את יציבותו. המרחב שבו אנו חיים מאוים על-ידי קבוצות הטרור הרצחניות הללו.

זהו אינטרס אזורי - וגם בינלאומי - להשתלט עליהם ולהפסיק את פעילותם.

עינינו הרואות כי מרבית הקהיליה הבינלאומית תומכת במאבקנו בארגוני הטרור ובמאמצנו להסיר את האיום הזה מעל המזרח התיכון.

אנו מתכוונים לעשות זאת. אנו נמשיך לפעול בכל העוצמה עד שנשיג זאת. מול הפלשתינים נאבק ללא לאות עד שיחדל הטרור, יוחזר גלעד שליט הביתה בשלום וייפסק ירי הקסאם.

ובלבנון, נאבק על כך שיקויימו התנאים שקבעה הקהילה הבינלאומית זה מכבר, והדברים מצאו ביטוי חד רק אתמול בהחלטת 8 המדינות המובילות בתבל:

- החזרת בני הערובה אהוד (אודי) גולדווסר ואלדד רגב;
- הפסקת אש מוחלטת;
- פריסת צבא לבנון בכל דרום לבנון;
- והוצאת החיזבאללה מהאזור תוך מימוש החלטת האומות המאוחדות מס' 1559.

לא נחדל מפעולותינו.

בשתי החזיתות מדובר בפעולות של הגנה עצמית במובן המהותי ביותר והבסיסי ביותר. בשני המקרים יש לנו עניין שחשיבותו ומשמעותו חורגים הרבה מעבר לסדרי הגודל של היחידות הצבאיות המעורבות בו.

אנחנו עומדים ברגע אמת לאומי; האם נסכים לחיות תחת איום של ציר הרשע הזה - או שנחצוב את עוצמותינו הפנימיות ונגלה נחישות וקור רוח.

תשובתנו ידועה לכל ישראלי ולכל ישראלית, והיא מהדהדת היום באיזור כולו.

נחפש כל מתחם, נפגע בכל טרוריסט המסייע לתקוף את אזרחי ישראל, נהרוס כל תשתית טרור, בכל מקום. נמשיך בכך עד שהחיזבאללה והחמאס יבצעו את אותם דברים בסיסיים והגונים הנדרשים מהם בידי כל בן תרבות. ישראל לא תסכים לחיות בצל איום הטילים או הרקטות נגד תושביה.

אזרחי ישראל,

יש רגעים בחייה של אומה, שבהם היא מחויבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר: עד כאן!
ואני אומר לכולם: עד כאן!

ישראל לא תהיה בת ערובה - לא של כנופיות טרור, לא של רשות טרור, וגם לא של אף מדינה ריבונית.

בחיי האומה יש רגעים כאלה של התעלות, של הזדככות, שבהם המחלוקות הפוליטיות, הכיתתיות והמפריד מפנים את מקומם לרגש של אחריות משותפת; ואני מכבד ומעריך מאוד את הדרך שבה נוהגת האופוזיציה בכנסת בימים אלה.

התחרות האנושית, היריבויות האישיות, נמוגות ובמקומן שבה ועולה הרגשת הערבות ההדדית, השותפות שלנו ובעיקר האהבה האין סופית שיש לנו לעם שלנו ולארץ שלנו.

כזה הוא הרגע הזה!

כולנו - יהודים, מוסלמים, נוצרים דרוזים וצ'רקסים, עומדים עכשיו כאיש אחד, כעם אחד, חשופים יחד לשנאה ולרשעות, ונלחמים נגדה בהסכמה ובשותפות. כאשר משלחים טילים על תושבינו וערינו, התשובה שלנו תהיה מלחמה שערה בכל העוצמה, בכל הנחישות, האומץ, ההקרבה ומסירות הנפש שהעם הזה ניחן בהם.

אין דבר שאנו רוצים יותר מאשר שלום ושכנות טובה - במזרח, בצפון ובדרום. אנו מבקשים שלום, רודפים שלום ומייחלים לו. אך באותה המידה, אין דבר שאנו דוחים ביתר שאת מאשר ניסיון לפגוע בנו ולגרום לנו לוותר על זכותנו לחיות פה, בארצנו שלנו, בביטחון ובשלום.

בשם העם בישראל, בשם כל תושבי המדינה, באתי לכאן היום, גבירתי יושבת הראש, כדי להודיע קבל עם ועולם: איננו מחפשים מלחמה או עימות חזיתי - אך בעת הצורך לא נרתע מהם. רק עם היודע להגן על חירותו, באמת זכאי לה. אנו זכאים לחרותנו, ובעת הכרח - אנו יודעים להלחם למענה ולהגן עליה.

חברי חברי הכנסת,

עוצמתה של מדינת ישראל נשענת על כוחו ויכולתו של צה"ל. עוצמה זו היא הערובה המרכזית לשמירה ולהגנה על חיינו בארץ הזו. בבניית העוצמה הזו הושקעו מיטב המשאבים הכלכליים והאנושיים של החברה הישראלית.

ברצוני לשלוח מכאן, את תודתי מעומק הלב, את תודת הממשלה, את תודת והוקרת העם בישראל, לחיילי צה"ל ומפקדיו, לשרותי הביטחון, לאנשי משטרת ישראל וכוחות ההצלה, לוחמי כיבוי האש ושאר זרועות הביטחון.

אבקש לקרוא מתוך תפילת "מי שברך לחיילי צה"ל". מיליוני יהודים - גם בארץ, וגם בעולם - מתפללים לשלומם והצלחתם של העומדים על משמר ארצנו, מגבול הלבנון ועד המדבר, ומן הים הגדול עד לבוא הערבה, ביבשה, באוויר ובים.

"יתן השם את אויבינו הקמים עלינו ניגפים לפניהם.

הקדוש ברוך הוא ישמור ויציל את חיילינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה-ידיהם.

ידבר שונאינו תחתיהם, ויעטרם בכתר ישועה ובעטרת נצחון".

חוסנה של אומה לא נמדד רק ביכולתה הצבאית. עוצמתה של מדינה נבחנת ברווחתה ובמוסריותה, בכלכלה חזקה ויציבה, במשק מודרני ומתפתח, בייצוא טכנולוגיות ומוצרים למתקדמים שבשווקי העולם ובמחקר אקדמי פורץ דרך. בכל אלה, יש לכל אחת ואחד מאיתנו סיבה להיות גאים.

אבל מעל לכל: עוצמתה של מדינה נמדדת, דווקא בשעות מבחן, כאשר העורף הופך לחזית, כאשר אזרחי המדינה יודעים לגלות אורך רוח, סבלנות וכושר עמידה יומיומי מעוררי הערצה, ומאפשרים לפעול מול האויב.

זכיתי להתוודע לתעצומות הנפש הללו, עוד בשנים בהן עמדתי בראש העיר ירושלים. עיר בירתנו, היתה נתונה במשך שנים לפיגועי טרור, מהרצחניים שידענו. כושר העמידה, הסבלנות, היכולת לנשוך שפתיים, של תושבי ירושלים ושל אזרחי ישראל כולה, הם דוגמא ומופת.

אני זוכר שיחה עם רודי ג'וליאני, ראש העיר ניו-יורק בתקופת פיגועי הטרור של ספטמבר 2001. התקשרתי לחזק אותו ואת תושבי ניו-יורק לאחר קריסת מגדלי התאומים והוא אמר לי: "אהוד, אם הניו-יורקים יעמדו בזה כמו הירושלמים, אנחנו ננצח את הטרור".

גבירתי יושבת הראש,
גבירותי ורבותיי חברי הכנסת,
אזרחי ישראל:
גם בימים אלה ניצבים מאות אלפי ישראלים בקו האש הראשון, כחיילים בשדה הקרב על קיומנו וכבודנו.

ברור לנו, כי נסיבות החיים שנכפו על התושבים, מחייבות אותנו לטפל בצרכים המיוחדים שנוצרו, בכל ההיבטים. הממשלה תסייע באופן מיידי, בכל מקום.

ממשלת ישראל בראשותי מתחזקת מכוח העמידה של הציבור הישראלי. אנחנו, עם אמיץ ונחוש. אני גאה היום, אולי יותר מאי פעם בחיי, להיות אזרח ישראל.

בזכותכם, אויבינו מתנגשים בעם מלוכד, הנלחם יחד, כתף אל כתף. איננו נכנעים ואיננו נבהלים. אנחנו מאמינים בצדקתנו, כי אין מאבק צודק ומוסרי ממאבקנו. מאבק על הזכות לחיים שלווים ונורמליים, ככל אדם, ככל עם, ככל מדינה.

אנו נאבקים על זכותם של ילדים כמו עומר פיסאחוב, זכרונו לברכה, בן 7 מנהריה, שביקש לבקר את סבתא יהודית איצקוביץ, זכרה לברכה, ולאכול את ארוחת השבת שהכינה;

אנו נאבקים על זכותם של אזרחים כמו שמואל בן שמעון, זכרו לברכה, בן 41 מיוקנעם שיצא בוקר בוקר לעבודתו במוסך הרכבת בחיפה, כדי לפרנס את אישתו נטלי ואת ילדיהם הקטנים;

אנו נאבקים על זכותן של אזרחיות כמו מוניקה לרר, זכרה לברכה, בת 50 מנהריה, לשתות קפה על המרפסת, במדינה אליה עלתה מארגנטינה.

ואנו נאבקים על זכותן של נערות כמו אלה אבוקסיס, זכרה לברכה, בת 13 משדרות, לנגן בחליל ולקרוא ספרים כמו ש-אלה אהבה לעשות.

אנו נאבקים על מה שלכל אדם בעולם הנאור נראה עניין מובן מאליו, שאיש לא מעלה על דעתו שיצטרך להיאבק עליו. הזכות לחיים נורמליים.

זהו מאבק קשה! אולי עוד יהיה קשה יותר. זהו מבחן מכאיב, ואולי נצטרך לספוג מכאובים נוספים. מאבק כזה, לעולם אינו קל. הוא רווי מכאובים וסבל, קרבנות, הרוגים ופצועים.

אבל אין לנו כוונה לוותר על רצוננו לחיות חיים נורמליים. לא נתנצל על רצוננו זה, ואיננו זקוקים לאישור מאיש כדי להגן על עצמנו.

אזרחי ישראל,

אנו מצויים בשעת מבחן לכולנו.

מדינת ישראל עמדה במבחנים מורכבים הרבה יותר - ויכלה להם.

ידענו תמיד לגייס את תעצומות הנפש, את קור הרוח, את התבונה ואת הסבלנות, כדי להתגבר על אויבינו.

לבסוף, אני מבקש לדבר באופן אישי, מכאן, למשפחות שליט, גולדווסר ורגב, משפחות החיילים בני הערובה בידי החמאס והחיזבאללה.

אינני מפסיק לחשוב עליכם ובעיקר על ילדיכם, ילדינו.

ביום רביעי האחרון, רק לפני חמישה ימים, בשעה עשר בבוקר, ישבו במשרדי אביבה ונועם שליט. הם, וגם אני, רוצים יותר מכל בשובו של גלעד הביתה. בעוד אנו דנים במה ובאיך, הגיעה אלי, וממני לאביבה ונועם, הבשורה המרה כי אהוד (אודי) גולדווסר ואלדד רגב נחטפו.

בצאתם מלשכתי, הותירו נועם ואביבה בידי תמונה אחרונה של גלעד שצולמה בסמוך לחטיפתו.

לדאבון הלב, כיום ניצבות שלוש תמונות הבנים בחדרי. פעמים רבות במשך היום אני מביט בפניהם, בעיניהם ומאמץ אותם אל לוח ליבי. לרגע אינני שוכח אותם. הם היו שם בשמנו, מטעמנו ולמעננו. נעשה הכל ונפעל בכל מאודנו, כדי להחזירם הביתה. נעשה זאת כך שהחזרתם הביתה לא תהיה על-פי דפוסים שיביאו לעוד חטיפות.

אין כמעט אדם היכול להבין את המקום שבו אתם נמצאים. גם כשאיננו מדברים במישרין, אני מרגיש ושומע את מה שאתם רוצים לומר לי, ואני מחבק אתכם באהבה, בהבנה ובהסכמה.

המקום בו אני נמצא מחייב אותי, בסופו של דבר, לקבל החלטות והכרעות שגוזרות גורלות, לסכנת חיים, לחיים, ולעיתים אף למוות.

אין לי כוח, זולת זה שהפקדתם בידי.

אין לי אומץ, זולת זה שאלוהים, אמונתי בצדקת דרכנו, והרגשת האחריות העליונה, ציידו והכינו אותי לאותם רגעי הכרעה.

גבירתי היושבת הראש,

אני רואה לנגד עיני את הבנים החטופים, את אלה שעומדים בקו החזית ובקו האש, את אמיצי הלב ונחושי הדעת שנלחמים היום ועלולים להיות חס וחלילה היעד לחטיפה מחר.

על כולם נגן, בשם כולם נילחם, וכשכולם - האזרחים בקו האש, הלוחמים החטופים ובני משפחותיהם - לנגד עינינו, נמשיך ללא היסוס, ללא ויתור, וללא מורא, עד שנגשים את יעדינו.

אני רוצה לסיים את נאומי בקריאת קטע מתוך דברי הנביא ירמיהו:

"כה אמר ה', קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים - רחל, מבכה על-בניה; מאנה להנחם על-בניה, כי איננו.

כה אמר ה', מנעי קולך מבכי, ועינייך, מדמעה: כי יש שכר לפעלתך נאום ה', ושבו מארץ אויב. ויש-תקוה לאחריתך, נאום ה'; ושבו בנים, לגבולם".

אנחנו - ננצח!