בעיה: איזה שם יינתן למלחמה שנפלה עלינו בפתע ומיתווספת לשרשרת המלחמות שנלחמה בהן ישראל מאז הקמתה במלחמת הקוממיות בתש"ח? באמת בעיה, בשעה שטייסינו מוסיפים להפציץ את מעוזי החזבאללה, תותחנינו אינם מרפים מירי מאסיווי לתוך השטח החזבאללי והשיריונאים והרגלים כבר פורצים קרקעית לעבר מיתחמי אירגון הטרור. עוד המלחמה בעיצומה, ואין לדעת מתי תסתיים, וכבר אנו משתעשעים בכותרת שיינתן לה.
לרגע קט גם אני מתפתה להמציא שם, שאולי ייכנס להיסטוריה, מפעיל את חושי הקריאטיוויים, ומעלה הברקה: "מלחמת אלף-אלף". כלומר, מלחמה שראשיתה בחטיפת אהוד ואלדד מתוך תחום ישראל, שני חיילי המילואים שפיטרלו עם חבריהם לאורך גבול הצפון והופתעו על-ידי חוליית חזבאללה. מלחמה להחזרת שני החטופים הללו מידי שוביהם, הביתה לחיק משפחותיהם.
האמת - כותרת מקורית, הנושאת את שמות שני השבויים, לעומת שמות אחרים שהועלו כמו: מלחמת שלום העורף.
כן, הפרסומאים היו בוודאי אומרים שזוהי הברקה, וצריך לחשוב על אימוצה, אבל אחרי מחשבה שניה, אני עצמי מסתייג ממנה. וכי למלחמת לבנון הקודמת, "מלחמת שלום הגליל", חשב מישהו לקרוא "מלחמת אלף" - כלומר, מלחמה שפרצה בעקבות ההתנקשות בחיי השגריר ארגוב? לא ולא. ולא רק משום שאז, ב- 1982, הצעה זו לא הועלתה כלל וכלל, ובוודאי היתה נדחית על הסף. שם כזה היה מחטיא את סיבת המלחמה ההיא, מטרותיה והשגיה.
היריות בלונדון ששיתקו את שגרירנו, היו המאיץ לפרוץ המלחמה, אבל לא סיבתה העיקרית. הן היו הקש ששבר את גב הגמל הישראלי, שהבין היטב מה רוחש השטח בדרום לבנון ואיזה איום מתפתח בו על שלום הגליל ותושביו. זו היתה מלחמה בלתי נמנעת. מלחמה, שהתפתחה והתמתחה מעבר למתוכנן, שגבתה מאתנו מאות קרבנות של מיטב בנינו הלוחמים, גם בשנים שלאחריה שבהן שלטנו במרחב הזה, אבל בסופו של דבר שברה את אחיזת "פתח" בראשות ערפאת בשטח, חיסלה את נוכחותו המעיקה בלבנון והסירה את האיום המתמיד על הגליל.
זו היתה מלחמה שניהלה אותה ממשלה בראשות הליכוד - ולכן השמאל כולו התאחד פוליטית נגד מנחם בגין ואריאל שרון, יזם הפגנות קשות משולחות רסן, נעזר בתקשורת עוקצנית, הסית לוחמים ועודד את העולם כולו לצאת נגד ישראל. חיילי צה"ל שהיו בחזית הלבנונית חשו, על-פי דיווחי התקשורת, שהעם אינו מאחוריהם כביכול, אבל ברובם המכריע מילאו חובתם ללא מתום.
גם המלחמה שישראל שרוייה בה עתה, הגם שסיבתה הישירה היא פלישת חזבאללה לשטח ישראל, הרג חיילים וחטיפת שני מילואימניקים - מניעיה, כמו ב- 1982, עמוקים יותר: השתלטות אירגון טרור אחר, הפעם חזבאללה, על אותו שטח בדרום מדינת לבנון והפיכתו למתחם ענקי של איום רקטי ולוחמני על ישראל.
דרושה היתה התקיפה החוצפנית, כדי לשחרר את הניצרה ולצאת מיידית למבצע שיביא לשיחרור שני החיילים אבל ישים אחת ולתמיד קץ למפלצת החזבאללית עם ראש הנחש ששמו נסראללה. אלמלא החדירה ההיא, ההפתעה המרה שניחתה על צה"ל, יתכן שהיו עוברות עוד כמה שנים עד שהיה פורץ העימות האלים הבלתי נמנע, ובתנאים קשים בהרבה לישראל. אבל חזבאללה לא המתין, פרץ את הגדר, התגרה בצה"ל והביא עליו את מלחמת לבנון השניה.
שלא כמו ב- 1982, הפעם ניצבת בראש המדינה ממשלת "קדימה"-"העבודה", בעוד שהליכוד המצומק נמצא באופוזיציה. עובדה זו כשלעצמה מעניקה תמיכה ציבורית נרחבת במהלכי המלחמה שיזמו אולמרט-פרץ-חלוץ, כאשר בשעות ובימים אלה אנו רואים "שידור חוזר" של שנת 1982, חיילי צה"ל פורצים לשטח הלבנוני, עוקרים את מעוזי אירגון הטרור הנתמך בידי אירן וסוריה, וזאת לאחר שמונה ימי תקיפות אוויריות שחוללו הרס וחורבן בלבנון החזבאללית. ולוואי שלא יחזרו התקלות שארעו אז בדרך להשגת היעדים היום.
כמו המלחמה שניהלו בגין-שרון-רפול, גם המלחמה הנוכחית תימשך זמן לא קצר ולמרבה הצער תגבה מאיתנו מחיר דמים. אמצעי הלחימה השתכללו, האויב הצטייד בנשק רקטי מתוחכם, עמד לרשותו כל הזמן שבעולם להתאמן ולהיערך. בנוסף - אנשיו טומטמו במנטרות של שנאת ישראל קיצונית, הולעטו בשקרים אנטישמיים. זהו אויב קשוח בהרבה מזה שמולו ניצב צה"ל לפני 24 שנה. זהו אויב שכמעט אין חילוקי דעות בקרבנו על מהותו וזדונותו, ועל הכורח להתעמת איתו ללא פשרות עד שתישבר מיפרקתו.
זוהי מלחמה שהיא תוצאת ההימור הענקי שנטלנו על עצמנו בשנת 2000, ביציאה החפוזה מכל השטח, תחת לחץ הפגנות השמאל מבית, התארגנויות טורדניות מסוג "ארבע אמהות", ותחושה כמעט כללית שיש להתנתק מן "הבוץ הלבנוני". אהוד ברק ראה בכך את גדול השגיו בתקופה הקצרה שכיהן כראש הממשלה. האמת העגומה נתחוורה והחששות נתעצמו, הגם שהעיניים נעצמו, בעיקר עם עלייתו של מנהיג חדש על בימת המזרח-התיכון, השייח חסן נסראללה שמו.
הנורה האדומה צריכה היתה להידלק אצלנו כבר באמירתו של אותו ראש נחש, שישראל ברחה מלבנון, שהיא נתגלתה במלוא חולשתה כמו היתה עשויה מקורי עכביש. האור האדום צריך היה להידלק בתביעה הקנטרנית החדשה שהועלתה, התביעה לחוות שבעא במורדות החרמון ובירי טילים ספוראדי שנורו מפעם לפעם לעבר עמדות צה"ל, כדי לבחון את עירנותו.
אבל ישראל נרדמה בשמירה. ישראל בהנהגת ברק תחילה ואריאל שרון בעקבותיו נכנסה לתרדמת בכל הנוגע לדרום לבנון, התענגה על השקט המדומה והשתעשעה במשחקי הינתקות והתכנסות בגזרות אחרות.
את המחיר משלמים אנו - וליתר דיוק, תושבי הצפון כולו, מחיפה עד טבריה, מעפולה עד קרית-שמונה - בירי מאות טילי קטיושה, בקרבנות, בפצועים, בהרס רכוש רב, בשיתוק החיים בשליש משטח המדינה ובהוצאות העתק עקב המערכה שניכפתה עלינו.
צריך לפחות להתנחם בעובדה, שהמלחמה פרצה עכשיו ולא המתינה עוד שנה-שנתיים, כאשר שאננותנו היתה גוברת והמוכנות של צבא החזבאללה היתה טובה בהרבה. זוהי מלחמה קשה, שבכמותה לא התנסתה ישראל עד כה. אומנם השטח הוא אותו שטח, ומוכר היטב לצה"ל, אבל בשש השנים שנעדר ממנו, תפסו את מקומו הטרוריסטים המאומנים והמחומשים, שלוחי האויב הסורי והאירני, והתבססו בו היטב. הכל היה ערוך ומוכן לעימות, שהמניע שלו הוא אחד ויחיד - שנאת ישראל והרצון לעקור את המדינה היהודית מעל פני אדמת המזה"ת המוסלמי-ערבי.
זוהי תמונת המצב שתלווה אותנו בימים הבאים. לאט, בנחישות, בסבלנות וביעילות יתקדמו יחידות צה"ל צפונה במטרה לעקור את חזבאללה מן השורש. אין זה טיול באזור מוכר. הוא שינה את פניו. הוא נחפר ונבנה מתחת לשטח ועל פניו. הוא עתיר מכשולים ומארבים. הלחימה כנראה פחות קלה מהלחימה ב- 1982. ועם זאת הפעם יודעים הלוחמים, שפרט לשוליים שמאלניים אנטי ציוניים בדמותם של אורי אבנרי, אילן פפה וכמה נשים סהרוריות, העם ברובו המכריע מאחוריהם, בידיעה שאין מלחמה צודקת מזו.
מעבר למטרה הנרחבת של עקירת החזבאללה והסרת האיום שהציב לשלום תושבי הגליל הישראלי, הציבור בישראל ינשום לרווחה אם גם שני האלפ'ים - אלדד ואהוד - יחולצו בשלום מידי חוטפיהם, ואם תחולץ גופתו של נסראללה מתחת להריסות אחד הבונקרים שמשמש לו למסתור.
יחד עם משפחות גולדווסר ורגב, כולנו מייחלים לשובם בשלום של בניהם הביתה, אבל המלחמה לא תישא את שמותיהם. יאמצו היועצים ואנשי הקריאטיב היצירתיים את מוחותיהם ויקמטו את מצחיהם, למצוא לה שם הולם. הבה נודה, זה באמת הדבר הפחות דחוף עתה, כאשר לבנו פועם עם בנינו המכים באויב אכזר, קשוח ושונא, ועם אחינו המוכים ביישובי ישראל הכמעט-נטושים מחיפה מזרחה וצפונה, עד הגבול הבינלאומי שאולי עוד ישקוט ארבעים שנה...
