"די! מספיק עם הדיווחים מהחזית! מספיק עם הפרשנים שבדרך כלל גם לא מבינים כלום! מספיק עם הדמורליזציה שהתקשורת יוצרת!" כך זועקים אזרחים רבים, אבל אנשי התקשורת לא שומעים את הזעקה, לא רואים את הנזקים שנגרמים, רק הפה הגדול פתוח וממשיך לכאורה להעניק לאויב מידע אמין ובזמן אמת, מידע שאויב אוסף בשנות דור ובהשקעה עצומה מועבר אליו ישירות, חינם אין כסף ובזמן אמת.
יום יום, כל היום, כל הלילה, מגיעים דיווחים מהטלוויזיה ומהרדיו, שמות יחידות, שמות לוחמים, שמות של מפקדים, כמות כוחות, זמני כניסה לאזורי הקרבות, אבזור לוחמים, צילומי רכב קרבי, ומה לא...
מדוע? מדוע זה חשוב לעם ישראל ברגע זה, בזמן אמת שדוד או ניר או חיים משרתים בגדוד 51 של גולני במחלקה 3? מדוע זה חשוב לדעת ששלומי או יחזקאל או לירן מפקדים של סיירת מטכ"ל? מדוע זה חשוב לעם ישראל לדעת כמה כוחות ואיזה גדודים נכנסים ברגע זה לשטח אויב מאזור אביבים? ויש מאות ואלפי דוגמאות כאלה. מדוע? מדוע הטיפשות חוגגת והתבונה מתגמדת?
יושבים באולפן עיתונאים ועיתונאיות, פרשנים ופרשניות, עם ארשת חשיבות רבה על פניהם, מעונבים ומחויטים, מדברים, מקשקשים, לכאורה ממלאים זמן אוויר למען הרייטינג, חלקם/ן בשטויות, חלקם/ן בסודות צבאיים חשובים וקריטיים לחיי חיילינו, חלקם/ן בדמורליזציה אזרחית.
ברקע דיווחים מהשטח בזמן אמת, מפתים חיילים להתראיין ולפלוט סודות צבאיים חשובים לאויב, חיילים צעירים וחסרי ניסיון שאינם מבינים את מהות המושג "סייג לחוכמה שתיקה", שואלים שאלות שגובלות בפגיעה באינטליגנציה האנושית. המצלמה חושפת כוחות צבאיים, לנוחות האויב הכול מצולם, הכול חשוף, אין גבול להפקרות.
אני, שבעברי הייתי בסך הכול מהזוטרים שבמפקדים, חוויתי קרבות קשים בעבר, עומד ומשתאה לנוכח התופעה, אני לא הכרתי תופעה כזאת, היכן ביטחון השדה? היכן המשטרה הצבאית? בזמני חשיפת סודות צבאיים פחותים מאלה היתה מובילה למאסרים ממושכים, מילה מיותרת במכתב לאמא הובילה למשפט צבאי, והיום יושבים עיתונאים מעונבים ומחויטים ובארשת חשיבות חושפים לכאורה את הסודות הכמוסים ביותר של מדינת ישראל, חושפים את החיילים ואת העורף לסכנות מיותרות.
בית חולים, חיילים פצועים וכואבים, אבל העיתונאים עטים עליהם כמוצאים שלל רב. הפצועים מספרים סיפורי מלחמה, מיקומים מדויקים, כמות לוחמים, כמות פצועים, כמה נשקים הושארו בשטח, סוגי נשקים שמשתמשים, אסטרטגיה. אני מתמלא חלחלה, לא מאמין למשמע אוזני, המערכת ירדה מהפסים, הקרבות עדיין לא תמו והאויב מקבל משוב מדויק על הקרב, עכשיו הם יכולים להפיק מידית לקחים ולגרום אבידות גדולות יותר, אולי אפילו לנצח.
יום שישי בבוקר, במקרה הקשבתי לתוכנית של מולי שפירא בגלי צה"ל, תוכנית רגועה בדרך כלל, אבל כאשר הגיעה הפינה של ספי בן יוסף (פינה המוקדשת לטיולים בארץ), החלה הדרמה. הללויה!בשידור חי האשים ספי בן יוסף את התקשורת בחוסר אחריות ובסיוע לאויב (ממש הוציא לי את המילים מהפה), הוא לא חסך את שבט לשונו ובצדק כשהוא משאיר את מולי שפירא נדהם.
יאמר לזכותו של מולי שפירא שהוא התעשת מהר וביקש מקהל המאזינים לשלוח פקסים עם תגובות לדברי ספי בן יוסף. לאחר מספר דקות החל מולי להקריא פקסים שהגיעו מהמאזינים, מובן שכל הפקסים שהגיעו הביעו תמיכה מלאה בספי ולמרות הבקשות החוזרות ונשנות של מולי לא הגיע פקס אחד שתומך בהתנהגות התקשורת!
אין ספק שחלק גדול מאזרחי מדינת ישראל מביעים שאט נפש מההתנהגות וההתנהלות של התקשורת, תיבות הדוא"ל מוצפות בפניות להחרמת ערוצי הטלוויזיה השונים, אבל הם לא רואים, לא שומעים, רק הפה הגדול לא מוצא מנוח.
עיתונאים/ות יקרים/ות, אנחנו, אזרחי מדינת ישראל לא מוותרים על "זכות הציבור לדעת" אבל גם לזה יש גבול, גם אם נדע פחות, גם אם נדע כמה שעות, ימים או חודשים מאוחר יותר לא נכעס, במיוחד כשאנחנו יודעים שזה יחסוך לצה"ל ולעם ישראל חיים יקרים.
