מלפפונים לבנונים

שלא כבעתות שלום או רגיעה, יש משהו במלחמה שמרגיש כמו חג. מלחמה היא שבטית, מין תשדיר שירות לביחד. האני של ימי השלום מתחבר לשבט בעתות מלחמה, נבלע וכמעט מאבד את האניות בים הביחד. כמובן ש'לבנון 2' לא שונה במאום מ'לבנון 1', או כל מלחמה אחרת.

משפחות בצפון מגלות שאריות משפחתיות נשכחות, מדרגה זו או אחרת, באזור המרכז או הדרום. כעסים נשכחים לרגע ושבט אחים גם יחד.

הביחד תמיד מביא אותי להתגעגעג לריחות מטבח, לאוכל של בית. אחד הדברים האהובים עלי, מכל הדברים שאבא שלי נהג להכין, זה חמוצים - עגבניות ירוקות, כרוב ומלפפונים כמובן.

מלפפונים חמוצים עשוים כהלכת בית אבי שהולך לעכו העתיקה וקונה את הבלאדי הקטנים האלה בעונתם. מכניס לצנצנת ענקית עם מלח, פלפל, שום, שמיר ועוד איזו תוספת סודית שזה לא המקום והזמן להסגירה. ועובר יום, ועוברים יומיים ושלושה והצבע בצנצנת מתחלף לו עם קצת עזרה מהשמש המחרדנת. וכשזה מוכן.... ממממממ... רק לפתוח את המכסה ולקבל את מכת הריח הנפלאה וישר לנשנש, בלא לחכות למנה העיקרית, מעורר חושים ומשושים.

'לבנון 2' החזירה את אחי מניו-יורק לעכו, להיות עם האב שכמובן נשאר בבית, אם מפאת גילו ואם מפאת עקשנותו. עקשנות של אנשים שגם רקטות וקטיושות לא יגרמו להם לעזוב את ביתם, גם עם החשש שלא יהיה עוד מבצרם. ואני, הקודקוד השלישי במשולש השבטי
הזה, עדיין כאן, מרחק ימים ויבשות. הטלפון מקשר אותי על בסיס יומי אל החמ"ל המשפחתי. לא שיש הרבה מה לחדש אבל ההרגשה שאתה 'שם', ולו לדקה של ביחד.

גיחה נוספת לאינטרנט מגלה כי נחתו רקטות בעכו. טלפון בהול ו"מה נשמע? הכל בסדר?" "כן, הכל בסדר. רעש מחריש אוזניים, שומעים את הטילים ולא כל כך יודעים איפה ינחתו," מדווחים לי בקול מודאג, "עד שיש שקט ומתברר שאחד צלל לים ואחד בקצה הרחוב," מוסיפים לדווח כתבי השטח מהבית.

בספין חד ולא ברור (לי לפחות) אני נשאל על-ידי אבי אם אני מחמיץ מלפפונים. עוד לפני שעניתי כמובן שזרק לי מהר את המעט שדרוש: מלפפונים בלאדי, מלח, פלפל... ואני לרגע רציתי להגיד לו - היי אבא, אין במלבורן בלאדי כמו בעכו. ובכלל, פה הם נקראים 'מלפפונים לבנונים' וזה קצת בעיה, מין מילכוד 22 שכזה.

למחרת בהפסקת הצהריים פניתי אל השוק לקניות: ירקות, פירות, בשר. בירקות מצאתי עצמי קצת מתמהמה. התמקדתי במלפפונים ומתוך איזה דחף פנימי בררתי בקפידה את הזעירים שבהם. קניתי שמיר ופלפלים אדומים חריפים. הוספתי ראש שום והלכתי לשלם.

בערב פרקתי את הדברים והוצאתי צנצנת קטנה מהארון. המון שנים לא עשיתי בה שימוש. שטפתי את המלפפונים, קטמתי את הצ`ופצ`יק ודחסתי אותם אל הצנצנת. הוספתי מים ומלח. קילפתי מספר ראשי שום והוספתי גם. שטפתי את הפלפלים, חתכתי ודחסתי פנימה.
שטפתי את השמיר וכיסיתי את כל התכולה ששכנה לה אחר כבוד כבר בצנצנת. אטמתי והנחתי בפינה.

התקשרתי אל אבי כשאני מביט בצנצנת עם המלפפונים והרגשתי שאני איתו, יותר מביום אחר. החמוץ הזה המתיק לי את ההרגשה. נכון, זה קצת טיפשי לתקשר עם האב הזקן דרך צנצנת מלפפונים כשהוא מוקף רקטות שנוחתות סביבו, אבל גם לטיפשים מותר להנות
מהשמחות הקטנות. ואני נהנתי.

כעבור כעשרה ימים של חורף מלבורנאי ממוצע המלפפונים היו מוכנים. לא היה מאושר ממני. עם כל נגיסה כבשתי את עכו. גם אם אבי לא ידע מזה, אני הרגשתי אותו.

אז מה אם החמוץ הזה יצא מאפן, אז מה אם אף אחד אחר לא העז לטעום מזה. לי זה היה נפלא. התקשרתי וסיפרתי לשני שליש השבט שבדד לחוף ימים שכן. מלפפונים חמוצים, פתאום החמוץ הפך למתוק ומלחמה לשלום, אצלי בפנים לפחות.