מיהו הרוצח האמיתי?

האחדות, הלכידות, הגאווה הלאומית, שוב באים לידי ביטוי ברחוב ובכבישים. מוכרים דגלי המדינה ומניפים אותם על המכוניות - נוסח יום העצמאות.

ההיסטוריה יש לה מומנטים משלה והומור ציני משלה. מי היה מאמין היום לפני שנה - שעמיר פרץ איש מחנה השמאל - שמאל נתמך ע"י נציגת שלום עכשיו, שרת החינוך יולי תמיר, יהיה בין מובילי הקו הביטחוני מיליטנטי של מלחמת לבנון.

איך שגלגל מסתובב לו - "והריאל פוליטיק" - הוא שמוביל את המהלכים הפוליטיים מדיניים, עד כדי כך שגם אנשי השמאל מבין העסקנים הפוליטיקאים ואנשי הרוח נוטים ימינה ומנסים להסביר את השינוי בהלכי הרוח והנטייה האגרסיבית - להחזיר ולהלום במתנכלים למדינה.

אין זו הפעם הראשונה, בה הנני מביע את דעתי נוכח התנהלות הח"כים הערביים בכנסת, ולנוכח קריאות הבוז והשנאה למנהיגי המדינה, מוסדותיה, סמליה ודגליה.

ההתנהגות הפראית הבוטה והבריונית באסיפות עם, בכנסים במגזר הערבי, מופגנים גם מעל במת הכנסת או בקריאות ביניים במליאה - בנוסח שנשמע בישיבה האחרונה כמצוטט לעיל.

ח"כים כמו עזמי בשארה, מחול, טיבי וחבריהם המסיירים בארץ, בעזה, ברמאללה ובמיוחד בחו"ל לבנון וסוריה - כבר הביעו את דעתם ועמדתם התומכת בחיזבאללה - כארגון לגיטימי הנלחם באויב הציוני - למרות ההכרזה העולמית עליהם כארגון טרור.

הממסד המשפטי בארץ סלחני, היועץ המשפטי לממשלה נותן להם גיבוי במטרייה של חסינות פרלמנטרית. גם בתי המשפט מסרבים לפסול את רשימותיהם של מחול ועזמי בשארה וחבריהם, כאשר ברור ש"המצע" המוגש לוועדת הבחירות הוא רק עלה תאנה לדעותיהם, בפועל ומעשיהם בארץ ובחו"ל.

אנו חיים בדמוקרטיה נאורה ועל כך גאוותנו, אבל אסור לנו להסתנוור מהשבחים והרעיונות האוניברסליים המפעמים בקרב חלק מנבחרינו ושופטינו. במקום להדגיש ולחזק את הדמוקרטיה "המתגוננת" - אנו חיים ותומכים בדמוקרטיה "משוגעת" - בה ח"כים נבחרי ציבור בכנסת ישראל מתנהגים בצורה שלא היו מקבלים תמיכה וביסוס משפטי באף פרלמנט בעולם.

לא יעלה על הדעת שחבר נבחר בפרלמנט באירופה או ארה"ב יביע עמדות אנטי ממסדיות, אנטי מנהיגותיות, השוללות בעקיפין את קיום המדינה ומנהיגיה - יקבל מושב מכובד בכנסת וגם יזכה לחסינות.

אם אכן, ואני בספק, כל הציבור הערבי המיוצג ע"י אותם ח"כים תומך במעשיהם ובדעותיהם - יש מקום לחשוב ברצינות שאולי מדובר בשתי מדינות ובשני עמים - ועלינו להיפרד מהם ולצרפם לישות הפלשתינית המתגבשת למדינה - ע"י צירופם למדינת פלשתין בראשות החמאס או אבו מאזן - תוך חילופי שטחים ואוכלוסיה.

ועד אז, דבר שלא נראה לי בר ביצוע, בשל פחדם ההגיוני לאבד את הבסיס הכלכלי פוליטי עצמאי ודמוקרטי - שיש להם בקרבנו, על הכנסת לחוקק חוקים ברורים וחדים שכל מי שתומך בחמאס/חיזבאללה, מנהיגיה והאידיאולוגיה שלה - לא יוכל לשבת בכנסת ישראל כנציג רשמי.

כאשר שני ילדים נהרגים בנצרת מטיל קטיושה של חיזבאללה שנשלח להרוג יהודים אבל טועה בכיוון והורג ערבים - ואין להם מילת גנאי או ביקורת על נסראללה, הדבר מדבר בעד עצמו. כאשר אותו אב שכול התומך בנסראללה יקבל פיצוים על נזקי מלחמה, פעולות טרור וביטוח לאומי, הוא לא יזיז עפעף ולא יוותר על הכסף או יתרום אותו ליתומים - זהו האבסורד שבמצב בו אנו חיים.

אם להמשיך באותו קו - נבחרי הפרלמנט הפלשתיני מטעם חמאס, הנלחמים בישראל, המשמיצים ומקווים לחיסולה - כמו "אדום הזקן" (אבו-טיר) - הם תושבי מזרח ירושלים, עם תעודת זהות כחולה וזכויות מלאות, שרק בישראל ניתן לצפות בתופעה פוליטית זהה.

להזכיר נשכחות במלחמת המפרץ הראשונה, כאשר ישראל התכבדה ב- 40 סקאדים עירקיים, רקדו על הגגות בשכם, רמאללה ובישראל. דגלי אש"פ וחמאס מונפים ברמה בישובי המגזר כולל תמיכה קולנית במנהיגות העוינת לישראל.

לכן, הגיע העת לדון בסוגייה זו של הזהות העצמית של הציבור הערבי - הם בינם לעצמם ואנחנו לגבי התייחסותנו אליהם. לאור הגילויים האחרונים של אי נאמנות לישראל מנהיגיה ומוסדותיה. מספיק לבכות ולהתבכיין, בכל אירוע חריג על אפלייה ואי הפניית משאבים למגזר, אי שוויון ואי מתן הזדמנויות קידום.

וכל זאת - באשר לעובדה המצערת שמאז קום המדינה הציבור הערבי לא השלים ולא הפנים עם הנצחון של היהודים במלחמת השחרור, הקמת מדינה עצמאית דמוקרטית מתקדמת. ציפיותיהם בשלב א' - מתבססות על תיאוריה של "מדינת כל אזרחיה", אליה שואפים מנהיגיה נכבדיה וח"כיה - כמו עזמי בשארה. יום העצמאות שלנו, הוא "הנכבה" שלהם ומכן הדואליות והבסיס לאי שוויון.

מי היה מאמין, שעמיר פרץ, שהמלחמה נפלה עליו לפתע כמו על ראש הממשלה אולמרט - ינהל ויתפקד בצורה הרמונית מעוררת השתהות את המלחמה, על החזרת כבודה, הרתעתה וכוחה של ישראל, לאורך הגבול הצפוני והדרומי כאחד.

כאשר פרץ הצהיר שנסראללה עוד יזכור מי זה עמיר פרץ - צחקו והתבדחו ולא האמינו. המציאות העכשווית מזווגת זיווגים משונים כמו פרץ, אולמרט - עליהם עוד נשמע רבות בעתיד - כי עד כה צריך לומר כל הכבוד.