פעם היה לי עסק עם חייב [בעליה של חברה רשומה, שהוצא נגדה פסק דין כספי]. אותו חייב - הפרוטה לא היתה חסרה בכיסו, אך לא היתה לו שום מודעות לשלם את חובו.
פתחתי תיק בהוצאה לפועל, והוא ביקש כי אמתין עם זה כמה ימים, והיה אם איעתר לבקשתו - כספי יובטח, מילה זו מילה, אך אם אמשיך בפעולות בהוצל"פ - הוא יתחמק מתשלום, ובכך הרי הוא מומחה.
ידעתי כי הזמן שאתן לו, נחוץ לו לשם התארגנות לשלם את חובו, אך ייתכן כי זמן זה יאפשר לו להתארגן בכיוון אחר לחלוטין - פירוק החברה החייבת וריקונה מנכסים.
לפיכך, תשובתי לבקשתו היתה זו: "אני ממשיך לפעול בהתאם לאינטרסים שלי, כלומר, בכל כיוון אפשרי שמקנה לי החוק, ואתה - מוטב שתמהר בהתארגנותך לפרוע את החוב, כי מיד עם פירעונו פעולותי ייעצרו באחת". וכך היה.
כיצד זה שמדינת ישראל החכמה, רוויית הניסיון במשא-ומתן בין מדינות, כאשר היא נמצאת באותו מצב, אך בתחום הביטחוני, נוהגת בדיוק הפוך?
היא נותנת לצד השני את הזמן, וממתינה להסדר - לו היא מתנגדת, ובינתיים עוצרת את עצמה ומאפשרת לצד השני להעצים את יתרונותיו ואף ליצור אותם, ויתרונותיו במקרה זה הם זריעת הרס וחורבן בערי ישראל ורצח אזרחים ככל שידו משגת.
ואנו, אומנם יכולים ואף מוכנים, שכן חיילי המילואים כבר גויסו, אך...
ממתינים.
מתאפקים.
חורקים שיניים.
מייחלים להסדר.
מבקשים שלום.
לא רוצים מלחמה.
מזרח תיכון חדש.
שהחיילים יחזרו בשלום הביתה [כפי שחזרו מלבנון לפני שש שנים, כשההישג האדיר שלהם היה אז, שאף אחד לא נפגע כשברח]...
נקבל רק כמה שנים של שקט... והצד השני, שאינו אלא ארגון טרור [סתם, רק כדי להזכיר למי ששכח] - מבין את הרמז, קולט את המסר ופועל בהתאם לאינטרסים שלו, כפי שהוא מבין אותם.
...וסגן ראש הממשלה מר שמעון פרס מתראיין במרקע [10 לאוג' 2006], תמה ושואל: "איני מבין את נסראללה, מה הוא השיג? מדוע הוא יצא למלחמה?". כשהדגש צריך להיות על צמד המלים: "איני מבין".
ההבנה שלך, אינה ההבנה שלו, מר פרס. מה שרואים מכאן, לא רואים משם. מכאן חולמים כטיפשים על שלום במזרח תיכון חדש עם היי-טק בעזה, אך משם קולטים כי אנו מתקפלים, מבקשים, מייחלים, מתפללים, מתחננים, מתאפקים, ובמצב זה, מה יותר טבעי מלהגביר את המכות על האויב הנכנע, ולהנחית עוד מהלומות על ראשו?!
לא כך היה, לו נקטנו בהוצאה מן הכוח אל הפועל של מה שהוחלט, ללא שיהוי ובכל העוצמה.
