לפני כמה ימים פורסם שוב דוח העוני של הביטוח הלאומי בישראל. שיעורם של הילדים העניים עלה בשישה אחוז בשנה האחרונה, ב- 19% מאז 2002 וב- 55% מאז 1998. אכן צמיחה מרשימה, שצריך להתבשר בה לטובה.
באותו השבוע של פרסום הדוח, לרבות באותו היום, התפרסמו גם דוחות אחרים ועוד שלוש כתבות מעניינות בעניין זה. הדוח השני הוא דוח האבטלה ושלוש הכתבות הנוספות עסקו בגידול המטאורי ברווחי הבנקים השנה ובגידול ברווחיהם של פישמן ותשובה מעסקי הנדל"ן והדלק.
וכך מדווח אלי שמעוני בכתבתו על רווחי הבנקים השנה באתר Ynet : "רווחי הבנקים ממשיכים לגדול: חמשת הבנקים הגדולים - הפועלים, לאומי, דיסקונט, המזרחי-טפחות והבינלאומי - רשמו במחצית הראשונה של 2006 רווח עתק של 4.4 מיליארד שקל, עלייה של 29% לעומת רווחי התקופה המקבילה אשתקד.
רווחי הבנקים ברבעון השני הסתכמו ב- 1.9 מיליארד שקל, עלייה של כ- 19% לעומת רווחי הרבעון המקביל אשתקד, אך ירידה של 24% לעומת הרבעון הקודם (הראשון 2006), אז רשמו הבנקים הגדולים, לאומי והפועלים, רווחי הון עצומים ממכירות חברות וקרנות נאמנות".
אגב אותו פישמן, שהזכרנו מקודם, למי שאינו יודע, הוא מהחייבים העיקריים לבנקים שבגינם נאלצים אלו למחוק סכומי עתק כחובות מסופקים, שגם לאחר הירידה המסוימת בחובות אלו, עדיין מסתכמים בסכומים המגיעים לעשרות מיליארדי שקלים. חובותיו של פישמן, שמגיעים לכעשרה מיליארד שקלים, היו יכולים לממן את בקלות את "מלחמת שלום הבורגנות הישראלית" בלבנון, שאותה יממן האוצר על-ידי הקיצוצים שלו בתקציבים החברתיים, על-מנת להמשיך ולממן את חגיגת המיליארדים הצבועה של פישמן וחבריו מהמגזר העסקי, על חשבון כלל האזרחים של מדינת ישראל.
וכך זכינו להתבשר שאל מול מיליוני ומיליארדי הדולרים שהרוויחו הבנקים, פישמן ותשובה, יש גם מיליונים אחרים במדינת ישראל. מדובר על מיליוני אזרחים עניים, רעבים ומרודים, ומול אלו עומדים מיליוני שקלים ודולרים, מיליארדים ליתר דיוק, שמרוויחים שודדי הקופה הציבורית, כבנקים, פישמן ותשובה על חשבון הילדים, הקשישים והנשים.
יש אכן מי שבמדינת ישראל צומח, ויש מי שביחד עם נשמתו מהעולם הזה פורח. כלכלה למופת וקפיטליזם למהדרין.
דוח האבטלה וממדי העוני
מעבר לממדי העוני מבעיתים גם ממדי האבטלה. שני הנתונים האלה, בתוספת המדיניות השמרנית והמיליטריסטית שמנהל האוצר, קשורים בקשר גורדי עמוק ובל יינתק. ברבעון השני של 2006 עמד שיעור המובטלים על 8.9% מבין הידיים הבריאות במשק, במילים אחרות, 252,000 איש ואישה עדיין מחפשים עבודה ומשרה פנויה.
על עומק האבטלה הכרונית מעיד הנתון הבא: 60.9% מכלל הבלתי מועסקים לא עבדו בשנה שקדמה לשבוע הבדיקה. עליה של 40.6% חלה במספר המובטלים שחיפשו עבודה במשך יותר מחצי שנה. זאת ועוד, יותר ויותר משרות במשק, הופכות ליותר ויותר חלקיות. מספרם של בעלי המשרה המלאה כמעט לא השתנה, ואילו בעלם של בעלי המשרות החלקיות – פחות מ 35 בשבוע – חל גידול של 3%. 129,400 מהם הוגדרו "מועסקים חלקית שלא מרצון", לאחר שחיפשו עבודה מלאה או נוספת ולא מצאו.
גם מבחינה מגדרית, מכה דוח האבטלה וטופח על פנינו. נשים, כרגיל, מתקשות יותר למצוא מקור פרנסה קבוע. 9.6% מהנשים המשתייכות לכוח העבודה לא מועסקות בשום מסגרת כלכלית ועסקית. בקרב הגברים, שיעור האבטלה נמוך משמעותית: רק 8.3% במהלך החודשים האחרונים.
זאת ועוד, משרד האוצר לא פתר למעשה את בעיית האבטלה המבנית במדינת ישראל, אלא הוא רק ממשיך להחריף אותה על-ידי יישום תוכניות מסוגה של תוכנית וויסקונסין, שאינה כוללת שום מרכיב של יצירת מקומות עבודה חדשים והיא דוחפת עשרות אלפי מובטלים לאותו שוק עבודה צפוף, נטול משרות, ללא עבודה וללא פרנסה. שיטה זו אונסת את המובטלים לקבל כל עבודה שאם לא כן תישלל זכותם לאבטחת הכנסה. היא דוחפת את המובטלים לעבוד בכל שכר, בכל תנאי כאשר הדרישות המקצועיות שואפות לאפס. המובטלים מתחרים אלה באלה בשוק שמספר מקומות העבודה מצומצם בו ממילא.
למעשה מסתירים הממשלה והאוצר את היקפי האבטלה האמיתיים בישראל, ואינם מדווחים עליהם, כאשר הם מחביאים אותם מאחורי מכבסת המילים והממבו-ג'מבו הכלכלי של האוצר והגרפים שלו. וכך אנו למדים מדוח שפורסם על-ידי עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" על היקף האבטלה האמיתי בישראל: "מספר המובטלים המדווחים מידי חודש על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מציג תמונה חלקית של האבטלה בישראל. ניתן לאפיין את ממדי האבטלה כחיבור של שלושה קבוצות מובטלים:
א. הבלתי מועסקים - נתוני האבטלה המפורסמים באופן סדיר על-ידי הלמ"ס מתייחסים לקבוצה זו. אלה גברים ונשים שחיפשו עבודה באופן פעיל, שהיו זמינים לעבודה ואשר אף לא עבדו שעה אחת בשבוע משום שלא מצאו עבודה. קבוצה זו מורכבת משתי תת קבוצות: (א) בלתי מועסקים שעבדו בעבר ופוטרו מעבודתם. (ב) בלתי מועסקים שהם חדשים בשוק העבודה: יוצאי צבא, מסיימי לימודים וכיוצא בזה.
ב. המתייאשים – אלה מובטלים שלאחר חיפוש ממושך, בדרך כלל למעלה משנה, התייאשו מלמצוא עבודה.
ג. מובטלים חלקית – עובדים במשרה חלקית, שחיפשו ומחפשים עבודה במשרה מלאה, אך לא מצאו.
מספר המדווחים על-ידי הלמ"ס מציג תמונה חלקית של האבטלה בישראל. מדידת אבטלה בעייתית בכל העולם, ומוכרת לעוסקים בנושא, אך אין היא זוכה לתשומת לב מספיקה בשיח הציבורי בישראל בנושא האבטלה.
לפיכך אם נבקש להציג את תמונת האבטלה המלאה, עלינו לכלול בה גם את אלו שהתייאשו מלמצוא עבודה וגם את אלו שעובדים במשרה חלקית שלא מרצונם. שילוב הנתונים של שלוש קבוצות המובטחים, מגלה כי ההיקף האמיתי של האבטלה גדול משמעותית מהאבטלה המדווחת, וכי בשנת 2005 הגיע האבטלה לכדי 16.4% מכוח העבודה האזרחי שהם כ- 450 אלף איש ואישה"
"קום התנערה עם חלכה"
חייבים לזכור, כי ללא שינוי מהותי במדיניות הכלכלית, לא יהיה שום שינוי גם בעתיד בשיעור העוני. כדי שזה יקרה חייב לבוא שינוי כזה, שיכלול לחץ ציבורי שיקיף לא רק את העניים, נפגעי האוצר והמדיניות הכלכלית שלו, אלא גם את אלה הרואים עצמם כחברים במעמד הבינוני. אלא שתורם יבוא לאחר הדיכוי וההרס הסופי של השכבות החלשות.
ראוי היה גם אילו בעלי ההון למיניהם, אלה שעדיין פועם בהם מוסר אנושי בסיסי, ושלהם נגישות גדולה יותר מאזרחים אחרים לקובעי המדיניות, ישברו את שתיקתם בנושא, וידרשו הפחתת העוני גם במחיר הטבות שהם מקבלים. כל אלה יחד עם תקשורת שתעלה את הנושא לסדר היום, גם בלי פרסום דוח כזה או אחר, היו יכולים לחולל שינוי במדיניות החברתית כלכלית, ולהעלות את מרבית העניים לרמת חיים סבירה, המגיע לכל אזרח אם תחילתו של האלף השלישי. אך את כל אלה, במצב החברתי, הכלכלי והשלטוני בישראל, אין כבר יותר מה לדרוש.
בסופו של דבר נשאלת השאלה: ומה עכשיו, לאחר שההנהגה הכלכלית, המדינית והמפלגתית זנחה אותנו. לצערנו יש לומר זאת בקול רם: האנשים במדינה הזו מבינים רק שני דברים: כוח וכסף. כסף אין לנו, לעניים, ולשכבות הביניים. אולי סוף כל סוף יהיה לנו - להמונים - כוח. אין לנו יותר מה להפסיד אלא את האזיקים שעל ידינו! האם אפשרי להיפגש בכיכר "בשש אחרי המלחמה"?!
