סרבנות היא ציונות

כך ראיתי ביום שישי האחרון (9 נובמבר) בשעות אחרי הצהרים בצומת יגור. שלטים גדולים שאובטחו על-ידי בחורים חסונים מקיבוצי השומר הצעיר שבסביבה.

שלטים אלו, נראה כאילו נלקחו מהספר הידוע 1984 - מלחמה = שלום, אמת=שקר וכדומה. נראה שהמשכם הישיר של שלטים אלו מבית מדרש קיבוצי השומר הצעיר יהיה למשל משהו בנוסח אנטישמיות = ציונות.

ברור שאמירות בנוסח זה מבוססות על תרבות וחינוך. להלן חומר למחשבה על תרבות האנטי ציונית מבית המדרש של השומר הצעיר, שהתפתחה בשנים האחרונות.

תרבות היא מבנה הבנוי נדבכים נדבכים, שנדבך אחד מונח על גבי נדבכים קודמים. כמה שהתרבות התפתחה במשך שנים רבות יותר בריבוי דעות כך היא עשירה יותר. התרבות היהודית התפתחה בעיקרה תחת שלטון זר בין אם בארץ ישראל ובין עם בגלות. התרבות ככלי לשימור העם עברה את מבחן ההוכחה באלפיים השנים האחרונות. יהודים חיו באלפיים השנים האחרונות כמעט בכל ארצות העולם וכל התרבויות על מגוונן הרחב ונשארו יהודים למרות שוני בשפה ובתרבות המקומית.

בשלוש מאות השנים האחרונות כשרוחות הדמוקרטיה החלו לנשב, היהודים הושפעו מרעיונותיה, שלא נגדו את עקרונות היהדות אך החלו לעמוד בסתירה להתנהלות הממסד הדתי. זה היה הרקע לקרע שגרם להקמת התנועה החילונית, שהחלה להתנגד לממסד הרבני ולאמץ את עקרונות המדינות והתרבויות בהן הם חיו.

עם הקמת המדינה והתבססות הממסד הדתי בארץ, לצד התנועה החילונית הגדולה לא השכיל הממסד הדתי, שתרבותו אפשרה קיום במשך אלפיים שנה להתאים את התרבות היהודית לתרבות מדינה יהודית ריבונית ולא השכיל גם להתמודד עם התנועה החילונית ה"שמאלית", שתרבותה הענייה הייתה בעלת רובד של פחות משישים שנה, לא בעימות, לא בשיתוף ולא ביצירה חדשה, שתפנה לפורשים אלו מהפלג היהודי המרכזי.

תנועות ה"שמאל" על מרכיביהן השונים השתמשו באותם כלים של הממסד השמרני כמו טוטליטריות מחשבתית, סנקציות גירוש מהקהילה על התנהגות חריגה ושנאה לכל פלג פורש, כפי שנאמר על-ידי אחד מהרבנים האורתודוקסים על פלג ביהדות "...זוהי הדת הקרובה ביותר ליהדות"... קיבוצי השמאל חינכו לשנאה של כל חובש כיפה באשר הוא. עד היום ניתן לראות בפסח בקיבוצי השומר הצעיר ספגטי בולונז עם גבינה צהובה.

בתרבות היהודית הגלותית הייתה נאמנות כפולה ללא כל סתירה פנימית בין נאמנות לתרבות היהודית ונאמנות למדינה בה חיים כאזרחים. בתרבות ה"שמאל" שאימצה תבנית התנהגות זו של היהדות הגלותית, הייתה נאמנות למדינת ישראל ולערש (ארס) תרבות השמאל, ברית המועצות כפי שבא לידי ביטוי בביטוי השגור "המולדת הראשונה" - ישראל ו"המולדת השניה" - ברה"מ.

נאמנות כפולה זו הייתה קרקע פורייה להקמת מחתרת עם סליקי נשק גדולים ורשימת חברים פעילים מצמרת הצבא (שמטרתם הייתה להילחם ביהודים בנשק!!) מצד אחד ולבגידה במולדת הראשונה וריגול לטובת המולדת השנייה מצד שני. שורת הבוגדים לא התחילה עם ישראל בר (עוזרו של בן-גוריון) וכנראה לא הסתיימה עם מרקוס קלינברג, כולם ללא יוצא מהכלל ממחנה המתקרא בטעות שמאל.

עד מלחמת ששת הימים אירעו שני משברים בתנועת השמאל. משבר ראשון התרחש כאשר "שמש העמים" - מצביא אידיאולוגיית השמאל מת, ומעשיו האיומים נחשפו עח-ידי ממשיכו. פה התרחש סדק ראשון בתנועה ונתגלה למאמיניה בשמאל ש"שמן על גלגלי המהפכה" הוא למעשה דם של עשרות מיליונים של בני אדם שנרצחו, דבר שהעמיד את "שמש העמים" בקו אחד עם היטלר ושנים אחרי כן פול פוט. הסדק השני שהרחיב את הסדק הראשון היה קשור בעובדה שאחרי מלחמת ששת הימים נתגלו כמויות נשק עצומות שסופקו למדינות ערב על-ידי "המולדת השנייה" כדי להשמיד את "המולדת הראשונה".

משנעלמה מטרת העל של הקמת מדינה סוציאליסטית עולמית של כל אזרחיה ו"שמש העמים" שקעה לבלי שוב, תנועות השמאל המקומיות פנו לדגל אחר כתחליף לדגל האדום, הן פנו לאדום-ירוק-לבן, הוא דגל פלשתין. מאז החלו תנועות השמאל בתמיכה במולדת הפלשתינית ותמיכה באוייבי המדינה. המעבר היה קל ופשוט מבחינה פסיכולוגית. ממולדת ראשונה - ישראל ומולדת שנייה ברה"מ ששתיהן יחד ואולי השנייה קודם, יביאו לגאולה לארץ ולעולם, למולדת ראשונה ישראל ומולדת שנייה פלשתין, ששתיהן יחד ובייחוד השנייה עתידה להביא שלום ושלווה במזרח התיכון. בשני המקרים התנועה המתקראת בטעות שמאל לקתה בעיוורון בהבנת כוונות המולדת השנייה לגבי המולדת הראשונה.

התנועות המתקראות בטעות השמאל הטמיעו את דפוסי העסקנות היהודית אך מחקו את כל תכניה שנצברו בחוכמה רבה במשך אלפיים שנה - זוכרים? תרבות? נשארה קליפה ריקה של דבקות בדגל ובאידיאולוגיה המתחלפים לפרקים בהתאם למצב. אצל היהדות המסורתית הייתה לפחות תרבות עמוקה וחלקה המשיך לחיות במתכונת הגלות.

בספר נפלא "קיבוץ LA" של נעמה צבר - בן-יהושע (שימו לב לשם "צבר") מנתחת (לא בצורה סטטיסטית) את הסיבות לירידה מהארץ של בני קיבוצים, שמתוכם באחוזים גבוהים ביותר בני הקיבוץ הארצי (סטטיסטית). החברה החרדית בישראל דואגת ליצור ניתוק ממערכת ה"ערכים" בארץ (השכלה חילונית = פרנסה=כסף=מעמד חברתי) בצורה שמקשה מאד על בוגריה להתחיל בדרך חדשה. גם התנועה הקיבוצית דאגה מאז הקמתה שבניה לא יזכו בתעודת בגרות ולא יאכלסו את קתדראות האוניברסיטה אלא את הרפתות, השדות ובריכות הדגים. כל חריג יושר לנומך הכללי. עד היום קשה לחברי קיבוץ לעזוב בגלל שלא מחכה להם בעיר עם רמת השכלה נמוכה שום דבר חוץ מרמת חיי מובטל. ואלו שעוזבים (הרוב) נדרש למאמצים כבירים כדי ליישר קו עם הסביבה.

מול מערכת הערכים היהודית דתית הומנית בת עומק ועושר של 2000 שנה, הציבו תנועות ה"שמאל" שלשה ערכים פשוטים וקליטים: עבודה, עבודה ועבודה, לא ערכי יהדות וארץ ישראל לא עזרה הדדית ולא השכלה. הקיבוצים שקלטו את ילדי החוץ, תמורת כסף ששולם להם לפי "ראש", בשנות הארבעים והחמישים לא קיבלו ילדים אלו לחיקם כמתבקש בהתאם לאידיאולוגית ה"שמאל" וילדים אלו גדלו בהפרדה שמה יספגו חלילה ילדי הקיבוץ ערכים לא "קיבוציים". בורות בנושאי יהדות הפכה לאידיאולוגיה בפני עצמה. המשפט "אותי אף אחד לא ילמד" הידוע מ"מורשת רבין" משקף את רוח תנועות המתקראות בטעות שמאל.

בוידוי מרגש בתכנית "רוח קדים" אמר פרופסור בן-עמי ש"השמאל" הסוציאליסטי היה פשוט עיוור ולא ראה את נשוא האידיאולוגיה שלו, קרי תושבי עיירות הפיתוח המסכנים והחלשים שאיתם היה צריך לחלק את רכושו ולאמצם אל ליבו. אך משום מה הקיבוצים העדיפו, מעניין למה, להישאר ברמת חיים גבוהה ולדאוג להעלאת רמת החיים של הערבים שכניהם שעל אדמתם הם יושבים.

בעקבות הרצח האחרון בקיבוץ מצר ובעקבותיו ראיונות עם חברי קיבוץ נראה, ששום עובדה לא תשכנע אותם וניתוקם מעם ישראל ומתרבות ישראל תלך ותעמיק עד שתגיע לגבול הבלתי הפיך של שיתוף פעולה עם האויב הערבי, שעד היום, מיעוטם חצה מפעם לפעם כפרטים.