נשיא המדינה בחקירת משטרה, יו"ר הכנסת תחת בדיקה של מבקר המדינה, ראש הממשלה, תחת בדיקת מבקר המדינה, שר המשפטים נאשם, יו"ר ועדת חוץ וביטחון לפני כתב אישום, יו"ר הקואליציה, תחת חקירה, המשנה לראש הממשלה, תחת בדיקה של מבקר המדינה, מפכ"ל המשטרה מוזהר על-ידי ועדת זיילר. יודגש, כי כולם בחזקת חפים מפשע, כל עוד לא הוכח ונקבע אחרת.
חריקות בצבא, מחאה ציבורית מתרחבת, שוב קיצוצים מתוכננים בתקציב, שעלולים לעצור או לפחות להאט את גלגלי הצמיחה, שיש כה רבים שזקוקים להתקדמותם.
מה קורה כאן? מה יהא גורלה של מדינה שאלה מנהיגיה? מה קרה לנו?
טרם קום המדינה וכ- 20 שנים לאחר הקמתה, ידע עם ישראל תנופת עשייה. "המנוע הציוני" פעל במרץ ואכן התוצאות נראו, במהירות רבה. קליטה, תעשיה מתפתחת, מדע ומחקר, בתי חולים הוקמו ואפילו כור גרעיני. העושים במלאכה בעת ההיא, לא חפו משגיאות, היו ביניהם מחלוקות ועימותים קשים ואף ניצני שחיתות נראו בארץ.
מה קרה לנו מאז? למן שנות השבעים, נתגלו תקלות ב"מנוע הציוני", רוח העשייה וחדוות היצירה כהו, השחיתות הלכה והתגברה, עד שבשנות השמונים והתשעים התפתחה עד כדי "מכת מדינה".
וגם אנו כחברה, "הוספנו שומנים" ובעקבות ההנהגה "נחנו על זרי הדפנה".
אין בכוונתי לומר כי הכל שחור, כי "המדינה עצרה מלכת". דברים נעשו, ההתפתחות נמשכה, אך לא תמיד בדרכים הנכונות, לא באותה אפקטיביות. הנחישות כהתה.
קחו למשל את מערכת הבריאות של ישראל, שהתברכה בצוותים רפואיים מן הטובים בעולם, אך הקלקולים המתמשכים בה פוגעים באיכות השירות למטופליה. ראו לאן התדרדרה מערכת החינוך שלנו ב-30 השנים האחרונות. האלימות אינה עוד נחלתם של פושעים בלבד, רבים מבני הנוער הפכו "לדוקרים בפוטנציה". בתאונות הדרכים נהרגו ונפגעו יותר אזרחים מאשר בכל מלחמות ישראל ובפעולות האיבה. דוגמאות לא חסרות.
הנהגת המדינה והחברה בישראל, צריכות לעבור שינוי תפיסתי. לחזור לערכי הציונות, לעשייה, לחדוות יצירה לעשייה למען הזולת. אלו לא מילים נשגבות, זו צריכה, ויכולה להיות דרך חיים.
החברה הישראלית חולה. נדמה כי אין צורך להכביר במילים מדוע ראוי שתחלים, ויפה שעה אחת קודם. יש לשפר ולהשקיע בחינוך איכותי, יש לייעל את מערכת הבריאות, יש לתקן את הקלקולים בצבא. הגיע הזמן שניתן לחלשים בחברה כלים "לדוג" ולא נסתפק בלזרוק להם דגים. גם החלשים הם חלק מן החברה, אנשים טובים וראויים. כשהשכבות החלשות תתחזקנה, ייטב להן ולכולנו.
כדי לעשות זאת, וכל אלה הן מטרות ברות השגה, חייבים לשנות את הגישה.
ראשית, שינוי התפיסה של החברה הישראלית. לא עוד לקבל דברים כמובן מאליו, לחזור ליוזמה ולעשייה. לחדול מן הכיתוב בעם. מותר וראוי שתהיינה מחלוקות אידיאולוגיות, אך אל למחלוקות להפוך קבוצות בעלי מחשבות ואמונות שונות ליריבים מרים. אם נבחן היטב נגלה כי רב המאחד על המפלג בין מתנחלים לעירוניים וקיבוצניקים. בימי המלחמה, ריגש אותי לשמוע את ח"כ אפי איתם, מפרגן לשר הביטחון עמיר פרץ. זה לא הפך איש מהם לפחות או יותר צודק בעיני עצמו.
אם נבחן את סטטיסטיקת תאונות הדרכים נגלה כי בימי המלחמה, פחתו הללו לא רק בצפון שם הייתה התנועה דלילה, אלא בכל חלקי הארץ, כפי שקרה בנובמבר 95, לאחר רצח ראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל. זה קרה לא בזכות שיפור פתאומי בכבישי הארץ, אלא בזכות הסבלנות והסובלנות שהפגין הציבור. מדוע לנהוג כך רק בימי מלחמה ? סובלנות, סבלנות ואדיבות אינן עולות לנו בכלום. אם כולנו ננהג כך, נצא נשכרים.
שינוי מתחייב נוסף בגישה הוא דרך ההסתכלות ובחינת הדברים. לא עוד "שחור או לבן". כדי להגיע למסקנות, חובה עלינו לבחון את מכלול הדברים בחינה מעמיקה. לדוגמה, בימי המלחמה, נשמעו קולות כאילו ניסיון הנסיגה מלבנון וההינתקות מעזה מלמד כי כשמוותרים על שטחים באופן חד-צדדי, התוצאה היא רקטות לעבר ישראל. האם מי שאמרו זאת, בחנו את מכלול העובדות לעומק? האם בחנו את דרך ביצוע התהליכים, כמו למשל, מה היה קורה אם לאחר הנסיגה מלבנון בשנת 2000 היינו פועלים למניעת התבססות החיזבאללה סמוך לגדר? היינו ממשיכים לתקוף מן האוויר ו/או בפעולות קרקעיות נקודתיות מטרות חיזבאללה. האם גם אז הייתה התוצאה זהה?
שנית, לשנות את סדר היום והתפיסה הכלכלית-חברתית. אחד מגדולי המנהיגים והוגי הדעות של הציונות, זאב ז'בוטינסקי אמר כי לכל אדם נדרשים "חמשת המ"מין" - "מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא" וכי על המדינה לדאוג שיוכל לקבלן.
אין הכוונה כי המדינה תעשה במקום האדם כי אם תיצור את ההזדמנויות הנאותות לאזרחיה להשיג את חמשת המ"מים ותספק לאזרחיה את אשר עליה לספק. לצערנו ברבות השנים, שכחו ממשלות ישראל לרבות ובמיוחד אלה שחבריהן התהדרו בכך שהתחנכו על-פי "תורת ז'בוטינסקי", אמיתה בסיסית זו.
אז מה אפשר לעשות? פשוט לעשות!
יש לערוך תכנון אסטרטגי ארוך טווח. פגיעה בחינוך היום, בהכרח, תיצור בורות מסוכנת ותלות של שכבות נרחבות בעתיד. יש לשבור את "מעגל הקסמים" הנובע מחשיבה קצרת טווח והיעדר תכנון ארוך טווח עם ראיה של מכלול הדברים.
למשל, לא להסתפק באמירתו של מר נתניהו, בהיותו שר אוצר, בעת קיצוץ הקצבאות "לכו לעבוד". אלא ליצור מתן אפשרויות לעבודה אם על-ידי סבסוד שכר עבודה במקום קצבאות (ואין בכך כדי לפרוץ את תקציב המדינה), אם על-ידי השקעה בתשתיות, המקרבת את הפריפריה למרכז ותוך כדי גם יוצרת מעגלים רחבים של עבודה, עידוד הכשרה להסבה מקצועית (אם הפועל הסיני תופר חולצה בזול שהוא יתפור וכאן יעשו את העבודות המשלימות), עידוד רכישת השכלה למן בית הספר ועד לאוניברסיטה לכלל האזרחים וכן, וזה לא ימוטט את המשק, העלאת שכר המינימום.
ככל שהכנסתן של משפחות עניות תגדל כך הן תרכושנה יותר מוצרים ושירותים וכולם ירוויחו. אלה רק מקצת הדוגמאות למה שניתן לעשות מבלי לפרוץ את תקציב המדינה אלא על-ידי הקצאה נכונה של המשאבים מתוך ראיה של חשיבות עידוד הצמיחה וצמצום העוני.
שלישית, ולא פחות חשוב מן האמור לעיל, כפי שקרא ח"כ פרופ' ברוורמן, להזרים "דם חדש" של אנשי מעשה איכותיים לפוליטיקה הישראלית. די לנו בעסקנים. דרושים לנו אנשי מעשה. יש בחברה הישראלית על רבדיה השונים אנשים לא מעטים שבידם לתרום להנהגת המדינה וקידום החברה.
בואו נשנה את התפיסה, בואו נבריא את החברה ונביא לצמיחה בחינוך, בריאות, ברווחה, ביטחון ובכלכלה. כך ייטב לכולנו. שלום עם שכנינו, מסתבר, לא תלוי רק ברצון שלנו, אך שלום ורווחה בתוכנו רצויים וגם אפשריים.
