ההיסטוריה היהודית בא"י סובבת במעגלים, כאשר המציאות האנושית על חולשותיה שבה ומכה כל פעם מחדש מכות מכאיבות בחזון. ומכות אלה מכתיבות לו את הדרך, וכך כנראה מתממשים להם בסופו של ההליך, בנתיב עקום זה, גם "החזון והדרך"... להלן בבואתנו.
אילו היינו מספרים לדוד בן-גוריון, האיש שמזוהה יותר מכולם עם צמדי המילים "חזון ודרך" ו"ממעמד לעם", שבעבור כך וכך שנים, תרכין הממלכתיות הנכספת את ראשה הגאה בפני מעמד העושר, הוא היה ודאי נועץ בנו את מבטו הרושף בבוז תהומי. מזלו, שהטבע המיטיב, מנע ממנו את הצורך לעמוד היום אל מול מציאות תעתועי הדרך, בדרכה להגשמת החזון, שאף הוא התעוות לא מעט.
ארקדי גאידמק הוא ללא ספק הסמל המנצח, של חזרתו בגאון של המעמד (אמנם מעמד אחר), כדי להכות בממלכתיות שנחשפה בכל חולשותיה בהתמודדות המיידית עם צרכי העם, ודווקא עם צרכיו הבסיסיים.
דוד בן-גוריון ורעיו שבזו לעושר האישי, לרכושנות הפרטית, וחלמו ופעלו להוציא את הכוח מידי המעמדות המפלגתיים ולהעבירו בנדיבות לידיה הממלכתיות של המדינה, מוצגים כיום כהוזים ומנותקים בזכותו של יהודי טוב ועשיר מאד, שאינו מהסס להשתמש במקצת מעושרו לסייע ולהיטיב, בכך מחזיר במחי מעשה טוב אחד, אומה שלמה וגאה מאשליית היותה ממלכה יציבה, מאה חמישים שנה לאחור אל המציאות היהודית של "השתתיל". חזרה של אותו מעמד הגבירים, שאי אפשר איתו וגם אי אפשר בלעדיו.
ייחודו של גאידמק, הוא לא בעושרו וגם לא באופן שבו צבר אותו. כבר היה לנו בעבר הקרוב, בנסיבות דומות, את פלאטו שרון. אך ייחודו הוא קודם כל בזריזות ובאפקטיביות שבה פעל, כדי למלא חלל אנושי פשוט, חלל שאותו הממלכה לא התכוונה כלל למלא, ואם כבר הייתה מתכוונת, אז בטח שלא בגלוי.
לממלכה היה עדיף במקרה הזה, שהנתינים לא ימלטו על נפשם, שהנתינים יאחזו בציפורנים באדמה ישהו במקלטים לא יפקירו את בתיהם, ולא יחשפו כבל עם, עולם ואויב, את ערוות פחד אנושיותם הפשוטה. כי הרי אנו "ממלכה קטנה ואמיצה וכשכל העם חזית לא מפקירים עמדות, לא נוטשים ובורחים בבושת פנים!
עיתים, יש ועושה הממלכה שימוש בעם, בעיקר עושה שימוש בסבלו, והנה קם לו בן מעמד העושר וקורא תגר אנושי פשוט על הממלכה והעומדים בראשה, ומציג אותם ככלים ריקים...
החזון של מקימי המדינה הציונית היה שהממלכה תניע את העם, יוצב חזון תתייצב מנהיגות חדורה ומסורה, שתוביל את העם. אלא שהמציאות הכתה בחזון ומהר מאד נתגלתה המנהיגות כמסורה בעיקר לעצמה ולצרכיה הקטנים. והתוצאות לא אחרו לבוא, כידוע העם לא חס על מי שמשלה ומאכזב אותו.
החזון של הימין התגלה, כהרבה פחות יומרני, הוא מראש ממעיט מיכולתה של הממלכתיות להוביל, והמנהיגות שלו שגם היא חדורה, וגם היא מסורה בעיקר לעשירים לעשירון ולעושר, שולחת את העשירים להתעשר ובדרכם ביוזמתם לכך, גם להוביל את המשק להניע את הכלכלה ולהעשיר גם מעט את העם. זהו הפטנט הקפיטליסטי, שאמור לשחרר את הממלכה והעומדים בראשה מהמשימות הלאומיות ומהצורך להגשים אתגרים ארוכי טווח ועתירי ממון, שרק מכבידים על המשק אבל לא מעשירים אף אחד.
וכבר נאמרה במחוזותינו האמירה: "בהיעדר חזון יפרע עם". אז מה הפלא שכשהעם חש שאין על מי לסמוך הוא פשוט קם ונס על נפשו?
הקפיטליזם מחזיר את העם למעמד! כך היה וכך יהיה. כשהעושר היא גולת הכותרת של החזון חוזרים המעמדות לפרוח ולהשפיע. זוהי כיום מציאות חיינו, וסיפורו של ארקדי גאידמק משתלב היטב במציאות הזאת. אין שום דבר ייחודי בסיפור מניעיו והתעשרותו, וכל התנהלותו היא התנהלות של "נובוריש" טיפוסי, שעינינו הוא להשתמש בעושרו לצורכי מעמד השפעה וכוח במאבק הכוחות והתחרות המתקיימים בין המעמדות העושר.
כתבת השער שנכתבה עליו בעיתון חשוב, ובחג חשוב, מוצדקת מהבחינה העיתונאית, ומוכיחה בהוכחה ניצחת את חזרתנו כאומה מובסת מאשליית העם אל המציאות העגומה של המעמד.
