רגע לפני תליית אדריכלי אוסלו

מעולם לא התלהבתי מהסכם אוסלו, למען האמת גם לא אהבתי את תוכנית האוטונומיה מבית מדרשו של מנחם בגין. הפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, בין הירדן לים, נתפס בעיני כמתכון בדוק לאי יציבות ולהמשך העימות. אני סבור כי בסופו של התהליך ולאחר מיצוי כל האלטרנטיבות, נחזור למציאות שלפני מלחמת ששת הימים בה התקיימו מדינה יהודית ומדינה ירדנית - פלשתינית. במדינה זו הפלשתינים יהיו, בשל מספרם, גורם דומיננטי וזו הסיבה לכך שממלכת ירדן האשמית מתנגדת לה כל כך.

במאמר מוסגר יש לציין כי ניתן לראות כיום בבהירות עד כמה "תוכנית אלון" שזכתה לקיתונות של שופכין מצד הימין הקיצוני הייתה תוכנית נכונה וחכמה יותר מכל תוכנית מדינית אחרת. תוכנית זו ביקשה לשמר לנו שליטה ביטחונית מלאה לאורך גבול הירדן והגבול המצרי ואי התערבות וחיכוך עם ריכוזי האוכלוסיה הפלשתינית. ברור כיום כי בכל הסדר עתידי עלינו לשמור על גבול הירדן כקו ביטחוני ולדעתי הייתה חובה לעשות זאת גם בגבול עם מצריים והנסיגה מציר "פילדלפי" הוכחה כטעות קשה.

המשורר חיים גורי דייק בכך שקבע כי הימין בישראל צדק בראיה הפסימית שלו ביחס לאפשרות סיום הסכסוך בדרכי שלום ואילו השמאל צדק בקביעתו כי המשך הכיבוש לאורך שנים אינו אפשרי ופוגע במדינת ישראל.דומה כי שתי אמיתות אלו הופנמו על-ידי הציבור הישראלי. דבריו של משה דיין לפני כ-50 שנה על קיברו של רועי רוטנברג יכלו להיאמר היום ודבר לא ייגרע מתוקפם:

"אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים - או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו"

מאידך יש להבהיר כי למעט הימין הקיצוני השתכנע הציבור בישראל כי כיבוש וסיפוח של שטחי יהודה שומרון ועזה הוא אסון למדינת ישראל ומשמעותו בטווח רחוק חיסולה של ישראל כמדינה יהודית. דבר זה יתרחש בין אם חיים כיום ביהודה שומרון ועזה 2.8 מיליון פלשתינים ובין אם חיים שם 4 מיליון והויכוח בעניין זה הוא מגוחך. אין אנו יכולים לקיים מדינה יהודית גם אם יהיו בה 55% יהודים ו"רק" 45% ערבים מוסלמים.

הימין הקיצוני התוקף בשצף קצף את "פושעי אוסלו" תקף בה במידה גם את תוכנית האוטונומיה ואף רדף את יצחק שמיר, ראש הממשלה הקרוב ביותר לעמדותיו, כשהאחרון הסכים, מטעמים טקטיים, להשתתף בועידת מדריד. הימין הקיצוני היה כל העת בעד המשך הכיבוש, אם כי מעולם לא הפגין באמת בעד סיפוח יהודה שומרון ועזה למדינת ישראל ומתן זכויות אזרחיות לתושבי אזורים אלו, מה שהיה מתחייב מסיפוח מלא.

הסכם אוסלו, למרות כל מה שניסו לתלות בו חסידיו ומתנגדיו, לא היה אלא הסכם לכינונה של אוטונומיה פלשתינית מורחבת. הוא לא הביא לכינונה של מדינה פלשתינית ואין מי שיכול לטעון ברצינות כי מדינה כזו קיימת כיום. לאחר הסכם אוסלו עדיין נשמר בידי ישראל הפיקוח הביטחוני המלא על הגבולות ועם כל המחאות על הנשק שניתן לפלשתינים,לא נשק זה הוא שסיכן ומסכן את ישראל. חומרי הנפץ ששמשו את המתאבדים ובקסאמים הם ברובם מתוצרת עצמית ומכל מקום הם לא סופקו במסגרת הסכם אוסלו.

כישלונו של הסכם אוסלו אינו בצד הביטחוני,אלא בתפיסה המדינית שהנחתה אותו. ההסכם נבע מתפיסה פוליטית שקבעה שאש"פ הוא "הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני", כי הנהגת אש"פ הנה ההנהגה הלגיטימית המקובלת על רובו המוחלט של העם הפלשתיני ורק עמה ניתן יהיה לכרות הסכמים מחייבים ולתבוע את אכיפתם. הנחת יסוד נוספת הייתה כי עם קבלת שלטון עצמי יהיה לפלשתינים הרבה מה להפסיד בעימות אלים והם יזנחו את דרך הטרור.

כתוספת חינם ממש הובטח לנו כי אש"פ לעולם לא ישלים עם קיומו של ארגון החמאס כמתחרה צבאי ופוליטי והוא יטפל בארגון זה השואף להשמיד את ישראל "בלי בג"צ ובלי בצלם" כלשון ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

הסכם אוסלו נתפס כחלופה היחידה להמשך הכיבוש המלא ממנו רצתה ישראל להשתחרר ולכינון מדינה פלשתינית לאלתר. הקמת מדינה ירדנית – פלשתינית, או חזרה לאופציה הירדנית לא הייתה ואינה בגדר אופציה כל עוד שולט בירדן השלטון האשמי אשר בצדק גמור, מבחינתו, ניתק את ירדן ממשטחי יהודה שומרון ועזה.

החלופה היחידה שנבחנה ערב כינון הסכם אוסלו הייתה כינון אוטונומיה פלשתינית על בסיס ההנהגה המקומית ביהודה שומרון ועזה [מתווה ועידת מדריד]. חלופה זו נזנחה מאחר וממשלת ישראל סברה כי אש"פ יכול בכל עת לסכל אותה וכי הנהגה המקומית נתונה למעשה למרותו. אני סבור כי יצחק רבין התייאש מוקדם מידי מחלופה זו ולדעתי מתווה מדריד היה נכון הרבה יותר מדרך אוסלו.

קיימת הסכמה רחבה כי ההנחות שעמדו ביסוד הסכם אוסלו קרסו. אש"פ אינו הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני. הנהגתו הותיקה של הארגון שחזרה לאזור לאחר אוסלו אינה נתפסת כהנהגה לגיטימית. השחיתות האישית והריקבון הפנימי ערערו את הלגיטימיות הפנימית. ההשלמה עם טרור החמאס והאינתיפאדה השנייה שהחלה בשנת 2000 ובצידן היעדר כל מרות ממשית של הנהגת הרשות על המתרחש בתחומה,הביאו לאבדן האמון בצד הישראלי ולתובנה כי כיום לא ניתן להגיע להסדר כלשהו - גם לא הסדר זמני.

אנו מבינים כי בשל הפערים העצומים בעמדות הצדדים, בשל העובדה שהפלשתינים ברובם לא ויתרו על מטרות היסוד שלהם ובעקר בשל העדרה של מרות מרכזית שיש לה הכוח המוסרי והמוסדי לשלוט בעם הפלשתיני, לא ניתן להגיע לפיתרון מוסכם. החברה הפלשתינית הנה חברה שסועה ומפוצלת וככול הנראה אינה מסוגלת להקים מתוכה שלטון מרכזי שיהיה מקובל כשלטון הלגיטימי היחיד.

אין כיום סיבות לאופטימיות יתרה. כל שאנו יכולים לקוות לו הוא המשך ניהול הסכסוך באופן בו יובטח מקסימום ביטחון לאזרחי ישראל וכן לנסות ולהפחית את המוטיבציה בצד שכנגד להמשך העימות האלים. עלינו לנסות ולצמצם ככול האפשר את מוקדי החיכוך והמגע בין האוכלוסיות. פעולות אלו, לרבות פינוי מאחזים והתנחלויות בודדות חייב להיעשות באופן מודרג ומושכל, שכן בדרמה המיותרת של תוכנית ההינתקות רק גרמנו לצד שכנגד להאמין כי הנסיגה החד-צדדית הושגה עקב ההתנגדות המזוינת.

באופן פרדוכסלי ניתן לומר שניתן להתקדם עם הצד הפלשתיני לפתרונות מעשים ובלבד שלא ננסה לתת לפתרונות אלו לבוש הסכמי מוגדר. כל הסכם מדיני מהווה ויתור על חלומות,תקוות ואשליות והצד הפלשתיני אינו מסוגל לוותר על החלום,אולי מפני שהפער בין מה שניתן להגיע בהסכם לשאיפות הלאומיות הוא גדול מידי.

ביחס להסכם אוסלו ניתן לומר כי הוא היה ניסיון מדיני נועז שנכשל. בסופו של יום ההסכם לא שמט מידנו נכסים חיוניים ומי שסבלו יותר מכל מכישלונו של הסכם אוסלו היו הפלשתינים עצמם. איני מתכוון להתווכח עם או הסבורים שכישלונו של אוסלו היה בכך שהוא היה הסכם חלקי מאד ושהפלשתינים תוסכלו מהיעדר כל התקדמות לפיתרון קבע. מי שטוען טענה זו מתעלם לחלוטין מעוצמת המשטמה הפלשתינית כלפינו, מאי יכולתם האמיתית לוותר על זכות השיבה ומכוחו של הגורם האיסלאמי שלעולם לא ישלים עם קיומנו כאן.

הציפייה לשנים נוספות וארוכות של מאבק עלולה לייאש ישראלים רבים הסבורים כי מגיע לנו לאחר שנים כה רבות של עימות לחיות בשלום. אין כל הצדקה לייאוש זה. גם בראיה של חיינו כאן מאז קום המדינה ואף לפני כן. בצד המאבק לקיום ידענו לחיות חיים רגילים, לפתח את הכלכלה ולמרות כל הליקויים בנינו מדינה שלא רע לחיות בה. לא היעדרו של השלום ממלא את ליבי חרדה, אלא העייפות שאנו מגלים במאבק על קיומנו.