טובת הכלכלה וטובת החברה

הכלכלה הישראלית נמצאת היום במצב טוב מאוד, אפילו לאחר הלחימה. המשק נהנה, מזה כשלוש שנים, מצמיחה מואצת. כך, על-פי התחזיות של בנק ישראל היה התמ"ג צפוי לצמוח ב-2006 בקצב של 4.6 אחוזים. מדובר בצמיחה מהירה בהשוואה בינלאומית, תוך גידול בהשקעות, גידול ביצוא, עודף במאזן התשלומים, קצב השקעות זרות גבוה מאוד, עלייה בפריון ושיפור בנתוני התעסוקה. האינפלציה בישראל נמוכה, רמת ריביות דומה לזו שבעולם והשווקים מפגינים חוסן ויציבות.

ומה הביא למצב הכל-כך טוב של המשק? מדובר בשילוב שלושה גורמים, הראשון: השינויים המבניים שעברו על המשק ב-15 השנים האחרונות – הליברליזציה וההגמשה בשוק מטבע חוץ, תהליך ההפרטה, הפיתוח של שוק ההון, הפתיחה לתחרות מחו"ל ועוד; השני: המדיניות המקרו-כלכלית האחריות של האוצר; והשלישי: בנק ישראל וגורמי הרקע שלא כולם תלויים בנו. אני מתכוון להתפתחויות בכלכלה העולמית ולמצב הביטחוני.

בהקשר הזה, אנחנו צריכים להבין שההצלחה של המשק ויכולתו לעמוד מול ההשפעות השליליות של הלחימה היא תוצאה של השינויים המבניים של 15 השנים האחרונות, ושל המדיניות המקרו-כלכלית שהממשלה ובנק ישראל ביצעו לפני, במשך ואחרי הלחימה.

עכשיו אני רוצה להתייחס לפתרונות לבעיית העוני בטווח הקצר, כדי לבנות תוכנית נכונה לטיפול בבעיית העוני בטווח הקצר, חשוב להבין את תופעת העוני ולרדת לרמת הטיפול הפרטני, כאשר יש בכך צורך.

1. תמריצים להצטרף לשוק העבודה

ראשית, חשוב לבנות כלים שמיועדים לתת תמריצים להיכנס לשוק העבודה. אנחנו יודעים ששיעור העוני בקרב משפחות שאין בהן מפרנס הגיע ב-2005 לכ-78 אחוזים. לעומת זאת, בקרב משפחות שיש בהן מפרנס אחד ירד שיעור זה לכ-35 אחוז ובקרב משפחות בעלות שני מפרנסים או יותר, ירד לכ-4 אחוז בלבד. אני שמח שנושא מס הכנסה שלילי, עליו עובדת מחלקת המחקר של בנק ישראל מזה זמן רב, מקבל תאוצה. זוהי גישה שתגדיל את ההכנסה הפנויה של המפרנסים העניים וגם תתרום לתמריץ להצטרף לשוק העבודה.

אבל משום שעדיין למעלה משליש מהמשפחות בעלות מפרנס אחד עניות, חשוב ללוות את התמריצים הללו בהסרת חסמי כניסה לשוק כדי שיותר ויותר משפחות יהיו בעלות שני מפרנסים או יותר. בהקשר הזה, מדובר, בין היתר, בהסרת חסמים בפני נשים.

2. טיפול באלה שלא מסוגלים לעבוד
במקביל, חשוב לשפר את איבחון בעלי כושר ההשתכרות ולתת טיפול נקודתי, באמצעות קצבאות, לאלה שאינן מסוגלים לעבוד.

3. טיפול בקשישים שאין להם מקורות הכנסה
סוגיה נוספת היא סוגיית הקשישים – שיעור העוני בקרבם הוא כ-25 אחוזים. כאן אציין שהנושא מטופל באמצעות הגדלת הקצבאות לקשישים שאין להם מקורות הכנסה, כפי שהדבר מתבטא בתקציב 2005 ו-2006.

4. האוכלוסיה הערבית והאוכלוסיה החרדית
והסוגייה האחרונה קשורה לשתי אוכלוסיות המרכזות חלק גדול משיעור העוני בישראל. בקרב האוכלוסיה הערבית שיעור העוני היה בשנה שעברה, למעלה מ-55 אחוזים ובקרב החרדים היה שיעור זה כ-63 אחוז. הסיבות לכך בקרב הערבים קשורים לנושא החינוך, ההפלייה בשוק העבודה ושיעור ההשתתפות הנמוך של נשים בשוק העבודה. אצל החרדים קשורה הבעיה לגודל המשפחה ולשיעור ההשתתפות הנמוך, בפרט של גברים, בשוק העבודה. גם כאן, חשוב לבנות שורה של כלים ייחודיים על-מנת לחלץ אוכלוסיות אלה משיעורי העוני הכל-כך גבוהים.

עכשיו אני אתייחס לטווח הארוך:
כעת נמצא המשק בצומת מאוד חשוב. עלינו מוטלת החובה לשמר את ההישגים הגדולים של המשק ואת אימון המשקיעים בנו וזאת, כדי להגביר את הסיכויים שנהיה בתוואי של צמיחה לטווח ארוך.

ברור שמה שחשוב למשק ולמדינה הוא הצמיחה המתמשכת. רמת התמ"ג לנפש במדינת ישראל היום הוא בערך 20,000 דולר, ושיווין כח הקנייה (PPP) קרוב ל- 25,000 דולר. אם נוכל לצמוח בשיעור של 5.5% ב- 10 השנים הבאות, ואם האוכלוסיה תמשיך לצמוח בקצב של 1.7%, נגיע לרמת הכנסה לנפש של 29,000 דולר; לעומת זאת, אם נצליח לצמוח רק בקצב של 3%, תגיע רמת ההכנסה לנפש רק ל- 22,000 דולר. זהו הבדל של 28% ואם נחשוב על המצב אחרי 20 שנה, נראה שהפער יהיה לא 28% אלא 63%, המספרים מדברים בעד עצמם.
אבל כדאי גם לשאול איך תשפיע הצמיחה על איכות החיים של תושבי ישראל.
1. הדבר החשוב ביותר הוא שיהיו יותר משרות, יותר תעסוקה ורמות שכר יותר גבוהות.
2. יהיו לנו יותר משאבים שנוכל להקדיש לטיפול הבעיות החברתיות.
3. יהיו לנו יותר משאבים כדי להקדיש לביטחון.
4. תהיה לנו אוכלוסיה יותר גדולה, כתוצאה מגידול בעליה ופחות ירידה מהמדינה.

לכן אנחנו צריכים להדגיש בכל רגע שצמיחה מתמשכת היא קובעת את עתידם של המשק, של החברה ושל המדינה.

ומה נדרש כדי להשיג את אותה הצמיחה המתמשכת?
1. יציבות מקרו כלכלית – שהיא תשתית הכרחית; וכאן אנחנו עוברים לנושא המושב הבא: אני לא רוצה להיכנס לפרטים, משום שיש לנו במושב הבא מומחים מצוינים שיציגו המלצות חשובות - ואגב, המשלחת של קרן המטבע שהציגה אתמול את הדוח השנתי שלהם לשר האוצר ולי, גם הדגישו את הצורך לחזק את המסגרת התקציבית שלנו.
2. אבל אני כן אכנס להיבט אחד על המצב הפיסקלי שחשוב מאוד – וזה נטל החוב.

לגבי נטל החוב הממשלתי, כדאי שנזכור את נקודת המוצא. בזכות המדיניות התקציבית האחראית של השנים האחרונות, הצליחה הממשלה להביא להורדת החוב באמצעות יעדי הגירעון וההוצאות. כך, באמצע 2006 הגיע החוב הציבורי לשיעור של כ-90 אחוזי תמ"ג, לעומת כ-102 אחוזים ב-2003. הפחתה זו – אשר חלק ממנה הוא טכני ונובע משינוי בהגדרת התוצר שנעשה לאחרונה - היא אחד ההישגים של המשק אבל זה עדיין לא מספיק. למרות ההישג הזה, עדיין לא חזרנו ליחס חוב-תמ"ג שהגענו אליו בשנת 2000 (87 אחוזים), ובהשוואה בינלאומית מדובר ביחס גבוה מאוד. ברוב מדינות ה-OECD, נע היחס חוב-תמ"ג בין 30 ל-70 אחוזים.

ולמה נושא היחס חוב-תמ"ג כל-כך מדאיג אותנו? ראשית, המצב הזה לא מאפשר לממשלה לנהל מדיניות תקציבית אנטי-מחזורית; שנית נטל החוב הממשלתי הכבד אצלנו גורר הוצאות גבוהות של הממשלה עבור תשלומי הריבית על החוב - אשר לכ-15 אחוזים מתקציב הממשלה, הסעיף השני אחרי תקציב הביטחון. עדיף אילו חלק מהכספים היו מופנים לצרכים חשובים כמו חינוך, רווחה ועוד; שלישית, נטל החוב הגבוה בתמ"ג חושף את המשק להשפעות של זעזועים חיצוניים אפשריים.

איך מורידים את היחס של חוב/תמ"ג? מאוד פשוט: במכנה צריך ליצור צמיחה ובמונה, גרעונות נמוכים בתקציב. לכן חשוב שבשנים שלאחר 2007, תאפשר המדיניות התקציבית חזרה של הגרעון בתקציב למסלול שבו היינו ערב הלחימה, דבר שידגיש את מחויבותה של הממשלה ליעדים התקציביים ארוכי הטווח ותמחיש שהסטייה ב-2007 הינה חד-פעמית.

2. שינויים מבניים:
(i) בסקטור הפיננסי – במטרה להרחיב את מגוון המכשירים והשחקנים הפיננסיים;
(ii) מתן תמריצים לצמיחה – למשל, להתמיד במסלול שבו נשיג רמת מיסוי נמוכה יחסית;
(iii) הגמשת ויעילות המערכת הציבורית – במטרה לעודד את הפעילות הכלכלית בתחומים השונים. בהקשר הזה אני רוצה להזכיר את ה-Doing Business Report של הבנק העולמי, שיצא לאור לפני כמה חודשים. הדוח מדרג מדינות לפי הקלות שבהן ניתן לעשות עסקים, כלומר לפי התהליכים הביורוקרטיים והרגולטוריים שיש לעבור בעשיית עסקים. כל מדינה מקבלת ציון מ-1 עד 175, כאשר 1 מסמן את המקום הטוב ביותר. כציון כללי קיבלה ישראל את המקום ה-26, לא רע. אבל אם נסתכל על המרכיבים נראה שהיינו טובים ב"הגנת משקיעים" (מקום 5), ב"קבלת אשראי" (מקום 7), ב"סחר בינלאומי" – ייצוא וייבוא (מקום 13), ב"הקמת עסק" (מקום 15) וב"סגירת עסק" (מקום 36); היינו בינוניים ב"תשלומי מיסים" (מקום 62) וב"העסקת עובדים" (מקום 82); והיינו מאוד גרועים ב"השגת רשיונות" (מקום 101), ב"אכיפת חוזים" (מקום 110) וב"רישום נכס" (מקום 150). כלומר, יש לנו עוד מה לשפר בכמה תחומים וחשוב שנעשה זאת כדי לתרום לאווירת עסקים טובה יותר.

אמרתי בשבוע שעבר שהאופן ששמועות וחלקי מידע על חשדות וחקירות כאלה ואחרות המתפרסמות כעובדות מוגמרות פוגעות גם הן באוירת העסקים וכדאי שגם בזה נהיה יותר אחראיים – וזה פוגע גם באופן מאוד שלילי על המצב הפוליטי שלנו.

ועכשיו לנושא האחרון, אבל לא פחות חשוב:

הצורך ברפורמה בתחום החינוך בולט וכל-כך חשוב – בין היתר, בטיפול בבעיית העוני במבט של טווח ארוך, שאני רוצה לפרט יותר.
חינוך הוא כלי בסיסי שבידי כל חברה כדי להקנות לדור הצעיר כלים להשתלב בשוק העבודה, להצליח ברמה האישית מבחינה כלכלית וחברתית ולתרום לשגשוג של הכלכלה והחברה כולה. בנושא הזה מצבנו מצוין בהשוואה בינלאומית. כך, שיעור בעלי תואר שלישי מבין בני 25 עד 64 הוא 45 אחוז הי אצלנו לעומת 25 אחוז ב- OECD(נכון ל-2004); שיעור המועסקים במקצועות האקדמיים וטכנולוגיים הוא 30 אחוז אצלנו (ב-2005) לעומת 28 אחוז במדינות האיחוד האירופי.

האם אנחנו יכולים להיות רגועים בעניין החינוך? ממש לא. ישנן מגמות מאוד מדאיגות. כדי להמחיש אתן שתי דוגמאות (והן לא היחידות). מספר התלמידים בכיתה מגיע אצלנו ל-27. זאת, לעומת 21 תלמידים בכיתה במדינות ה-OECD. דוגמה נוספת היא הירידה בהוצאות לתלמיד בבית ספר אשר ירדו אצלנו קרוב ל- 20% במשך העשור האחרון, לעומת עליות במדינות ה- DCEO. זאת אומרת שהמצב הנוכחי אצלנו לא רע, אבל המגמות מדאיגות – מאוד.

לגבי השכלה גבוהה, אנחנו קרובים למשבר, וטוב שהממשלה הקימה ועדה שתציע פתרונות לבעיות החמורות בסקטור – ואפילו יותר חשוב שאחרי קבלת הדוח של הוועדה, הממשלה תבצע רפורמות במערכת ההשכלה הגבוהה.

לסיום, הטיפול בעוני חשוב וחיוני – בטווח הקצר ובטווח הארוך – בלי צמיחה לא נצליח להתמודד עם עוני בטווח הארוך, וחיוני לתכנן ולבצע מדיניות כלכלית שתתרום לצמיחה מתמשכת. הדבר לא רק חיוני – גם אפשרי.

תודה רבה.