יאסר ערפאת למד באדיקות את לקחי גירוש הצרפתים מאלג'יר, ומהם הוא שינן באזני חבר מרעיו: דווקא כאשר האויב מגלה חולשה ומתחיל בוויתורים, זה הזמן להכות בו בעוצמה המירבית. השלב האחרון בהתקוממות הוא האכזרי ביותר.
נאמן לתורתו זאת הוא פתח במלחמת הטרור, "אינתיפאדת אל-אקצה" בפיו, דווקא לאחר שראש ממשלת ישראל, ברק, הציע לו 95% מיש"ע וכמעט את כל ירושלים המקראית, דווקא כשישראל הגיעה לנקודת שפל של כניעה, התרפסות והתקפלות. ההתנפלות הפראית, שעלתה לנו במאות רבות של נרצחים, ולערפאת באלפי הרוגים מבני עמו - הניבה לו את "מפת הדרכים" שהוציאה מידיה של אמריקה את המונופול על ענייני ארץ ישראל ואילצה אותה להתחלק עם רוסיה, אירופה והאו'ם (וכך נוצר "הקוורטט"). מפת הדרכים נתנה לערפאת את משאת נפשו מימים ימימה - מפקחים זרים, סנוניות ראשונות של צבא בינלאומי. הוא ידע בפיקחותו ובעורמתו, שכל מעורבות בינלאומית היא תמיד לרעת ישראל והיהודים.
נאמנים למורשתו נוטפת הדם של ערפאת לא נחו הערבים על זרי הדפנה אחרי בריחת צה"ל ועקירת היישובים בקיץ שעבר, כי אם להיפך: הגבירו את אש הקסאמים, כיוונו את המינהרות לתוך שטח הקו הירוק, ודרך אחת מהן ביצעו בתוך הנגב פעולת קומנדו מבריקה, הרגו חיילים וחטפו חייל. הכל לפי הכלל: הכה באוייב הכי קשה, דווקא כשהוא בנסיגה!
כעת, שהערבים, לנוחיותם, החליטו על הפוגה כדי להיטיב להתכונן למכה הסופית, ניתן לעשות ספירת מלאי, מה השיג האויב מן ההתקפה הפראית האחרונה על היהודים, גמול ותמורה על 25 יישובים שהם מסרו לו ועל ראשי 10,000 מתנחלים שהגישו לו, על מגש של בגידה והפקרות.
ההפוגה הזאת לא נפלה מן השמיים. קדם לה מו"מ ממושך בין עוזריו של אולמרט לאנשי אבו מאזן, עם האמריקנים והאירופים ברקע, על הסדר כולל, שפרטיו מתחילים לבצבץ בין השיטין, והם מהווים נצחון מוחץ של הערבים עלינו בסיבוב הזה, שנפתח לאחר גירושי הקיץ של השנה שעברה והתאפיין בעיקר בהפגזת שדרות.
הישג ראשון לערבים הוא הוויתור של אולמרט על הדרישה לפירוק ארגוני הטרור כתנאי לכל מו"מ, הכלולה במפת הדרכים, ושרון בשעתו התחפר מאחוריה כמו אחרי חומה בצורה. אולמרט מוכר יותר בזול אפילו משרון בשפל חולשתו.
ההישג הערבי השני הוא דילוג על שלב הביניים של "מדינה פלשתינית בעלת גבולות זמניים". גם זה היה "הישג" של שרון, בנסיונו הנואש לשמר את "גושי ההתיישבות" שבינתיים , בגלל גדר ההפרדה, כבר הספיקו להתפורר ונותרו מהם רק "אצבעות".
אולמרט, שנכווה מתוכנית הנסיגה החד-צדדית מיהודה ושומרון, אשר ימין ושמאל כאחד דוחים אותה, ברח מן הארי - ופגעו הדב, כפי שנאמר בעמוס. ברח מן "ההתכנסות" ומוכן עכשיו לשלם כל מחיר, ובלבד שהנסיגה ש ל ו תיחשב "דו-צדדית", פרי הסכם עם האוייב. ומה המחיר? מו"מ מיידי על "הפתרון הסופי", על מצב הקבע ללא הסכמי-ביניים, כלומר על הקו הירוק, כדרישת הערבים מימים ימימה. ואז - ביי ביי "גושים"!
ההישג הערבי השלישי הוא שחרורם של אולי יותר מאלף מחבלים, ובתוכם רב-המחבלים ורב-המרצחים, אהוב השמאל היהודי, מרוואן ברגותי. אולמרט וממשלת שלום-עכשיו שלו יוותרו גם על העקרות שאין משחררים רוצחים, ועל כן הרבה ידיים מלוכלכות מדם יהודי תשתחררנה, לתגבר את שורות צבא האויב לקראת הסיבוב הבא.
כמובן, אולמרט נסוג מזמן מהצהרתו, שהוא לא יתן שום תמורה כנגד שחרורו של גלעד שליט. מי בכלל זוכר שהוא הבטיח כך? ממתי לוקחים את דבריו ברצינות?
ההישג הרביעי של האוייב תהיה ההסכמה להצבת מפקחים בינלאומיים על גבול עזה, מקדמה להכנסת צבא בינלאומי, וגם בכך מתגשם חלום ישן של ערפאת. בידיעות אחרונות מ-26.11.06 כותב שמעון שיפר, הניזון ישר "מפי הסוס": "ישראל לא תדחה יוזמות בינלאומיות לשלב כח בינלאומי לסיוע השמירה על הפסקת אש".
הנה כי כן, ערפאת ידע מה טוב לו ומה רע ליהודים: פקחים זרים, כחות בינלאומיים - תמיד קשרו רק לנו את הידיים. לא להם. והא ראייה, עוד לא הספיקו הצרפתים להתמקם בדרום הלבנון, וכבר הם מאיימים לפתוח באש על מטוסינו. אולמרט מסר את מעבר רפיח לפיקוח אירופי ודיסקין, ראש השב"כ, מדווח שכבר נכנסו לרצועה 35 טון חמרי נפץ תקניים.
גרוע מכך: כוחות בינלאומיים - זו תשובתו של אולמרט על הטענה שמסירת יהודה ושומרון לערבים תהפוך את חדרה, נתניה ופתח תקוה למהדורות נוספות של שדרות. כוחות בינלאומיים, לפי אולמרט, הם שיגנו על תל אביב. לא איכפת לו, כנראה, שישראל המוקפת כוחות פיקוח מטעם מעצמות זרות מצפון, מדרום ומן המרכז, תהפוך למדינת חסות של האו"ם, כמוה כמדינת-האחות התאומה, שוות-הדרגה, פלשתין - שני גמדים פסולי דין, שישאירו להם את התואר "מדינה" לשם כבוד בלבד, ביחד עם סמכויות של ניהול מוניציפלי. בוסניה וקוסובו, ישראל ופלשתין, עמים בלתי אחראיים שהוכפפו לאפוטרופסות בינלאומית כדי שלא יסכנו את שלום העולם.
הרי לכם חזונו של בוש, מתורגם לעברית של יום יום, מתגשם בידיו של אולמרט. הפסקת האש היא השלב הראשון, ואחרי שתופר והאש תתחדש, יגיע תורה של ההתערבות הבינלאומית.
ההישג החמישי של הערבים הוא הוויתור על שארית הכבוד של ישראל המוכה והכנועה, דרישתה שהערבים הפלשתינים לפחות לא יכריזו בגלוי על רצונם להשמידה. מה יש לאשף ולפתח בלב, מה הם מתכננים במסתרים, מן "הצדיק" אבו מאזן ודרומה - הכל יודעים. אבל, למצעד הם משחקים את משחק-אוסלו, משחק ההכרה בישראל.
אלא, שבדרך ל"התכנסות" קרתה לממשלת שלום-עכשיו של אולמרט תאונה: עליית החמאס לשלטון. על הרקע הזה, הפסקת האש, שהינה פרי מו"מ בין אולמרט לחאלד משעל, ראש החמאס, באמצעות המתווך המצרי עומר סולימן, היא ראשית הדרך לנסיגת ישראל גם מן התנאי של הכרה בקיומה. הפסקת האש תפתח תהליך של הרכבת ממשלה פלשתינית חמאסית שתכלול אלמנטים של פתח כדי לשמש כעלה-תאנה וכסולם לאולמרט "לרדת מן העץ" ולעשות ביזנס עם החמאס בעצמו: נסיגה עד הקו הירוק, כולל מירושלים, גירוש המתנחלים - והכל תמורת הודנה רבת-שנים ומבלי שהחמאס יוותר על דרישתו ליפו ולחיפה ולהחזרת הפליטים, קרי להשמדת המדינה.
הוא אינו מוכן אלא לדחות את הביצוע - כמו הנביא מוחמד בהסכם אלחדיבייה - למספר שנים, שיתקצרו ככל שיתחזק ויוכל לשוב ולחדש את הלחימה. לידי גוף כזה ימסרו אולמרט וחבריו את יהודה ושומרון, כסכין על גרונה של מדינת היהודים.
בינתיים דווח אתמול בטלוויזיה, שהחמאס כבר גייס צבא קבע של 10,000 ברצועה, מחולק ל-4 חטיבות, הוא מתחפר לעומק, נוסח לבנון, ואת הקסאם כבר מייצרים בייצור תעשייתי סידרתי. הפרשן הצבאי של הערוץ השני הוסיף: "בחסות הפסקת האש הם ישלימו את המערך הזה". למה זה חשוב? כי ניתן יהיה להציג את הדברים האלה בפני ועדת החקירה הממלכתית שתקום אחרי האסון שהפסקת האש הזאת עתידה להביא עלינו. בפני הוועדה הזאת יובאו גם דבריהם של שרים מתוך ממשלת אולמרט, כי הם מודעים לכך שהפסקת האש תנוצל להברחת עוד נשק וחפירת עוד מנהרות, ובכ"ז הם נותנים לה את ברכת הדרך.
מניין נובע כל זה? מה מקור כוחו של האוייב לעומת חולשת הממשלה הישראלית והאליטות שעליהן היא נשענת?
התשובה פשוטה. האוייב חותר לנצחון, בעוד ישראל "הצפונית", הנהנתנית והמפונקת אינה רוצה כלום מלבד "את החיים הטובים", "ארץ שכיף לחיות בה" כדברי אולמרט, וזו האג'נדה האמיתית שלו. ומי שמחפש רק "כיף", תמיד יעדיף חיי שעה ורגיעה זמנית ויעצום עיניים בפני התוצאות הקשות, בפני התשלום שיבוא בסוף.
מהו האידיאל שתמורתו אולמרט הולך לוותר על לב הארץ, על לב בירתה ההיסטורית ועל עצמאותנו המדינית והצבאית? זאת הדגימו לנו הוא ושבעה משריו בשהותם בלוס אנג'לס. כאן, בשדרות, קברו קרבן נוסף של הקסאם, ושם הם חגגו עם כוכבי קולנוע, התחככו במליונרים ובשוורצנגר.
אכן,"כיף לחיות"!...
