לא תמצא עיתונאי שאינו רואה בחופש הביטוי את הערך המקודש ביותר של הדמוקרטיה הרי בלעדיו, אין לעיתונאי כל זכות קיום. ההלכה היא מאוד נכונה, אך הפרקטיקה שונה לחלוטין. מלחמת לבנון השנייה חשפה ליקויים חמורים ביותר בפעילות הצבא, בהכנת העורף, בתפקוד הקברניטים הפוליטיים והצבאיים כאחד. אין ספק שלתקשורת היה צריך להיות תפקיד מרכזי בכל הקשור להבאת המידע בפני הציבור כדי שזה יוכל להבין טוב יותר את המתרחש.
עתה, עם שוך הקרבות, עולות שאלות רבות בכל הקשור לתפקוד המערכות השונות ורק לגבי התקשורת הדברים נשארו עמומים למדי. כל עיתונאי המכבד את עצמו קורא בימים אלה לבדיקה מעמיקה של כל התנהלות המלחמה, להוציא מערכת אחת: התקשורת.
ערוצי הטלוויזיה הציפו את המסכים בשידורים בלתי פוסקים על המלחמה: תנועות צה"ל, פגיעות האויב, בתים בוערים ואנשים הזועקים לעזרה, ובעצם מה לא?
החל משעות הבוקר התיישבו סביב שולחן המומחים, אנשים בעלי סבר פנים חמור והסבירו, לדעתם, כל מהלך של המלחמה והעריכו, בביטחון ראוי לקנאה, הערכות שבדיעבד התבררו כלא מדוייקות לגמרי. אלא שבדיקה מעמיקה יותר תבהיר שאלה היו אותם אנשים שפשוט סובבו בקרוסלה התקשורתית שהועמדה לרשותם.
אותם המומחים פרשנו את עצמם לדעת במה שלא היה להם כלל מושג, למעט מעטים ביותר. גנרלים (בדימ.), ראשי מערכות ביטחוניות אחרות, מומחים או מומחים מדומים, פרשנו את אותם האירועים שהצבא היה מעוניין שיובלטו.
התמונה הכוללת שהצטיירה מפרשנותם היתה שצה"ל יתגבר על כל הכשלים שנתגלו, על כל הניהול הלא "מזהיר" של הקברניטים ושהניצחון בוא יבוא, גם אם הוא עדיין בושש לבוא. אף אחד לא התריע שהדברים לא פועלים כסדרם ושיש צורך דחוף להחליף דיסקטים. קולות שנשמעו כביקורתיים הועדפו באגרסיביות.
התקשורת האלקטרונית הרימה "מסך ברזל" בפני כל מי שניסה לומר דברים הפוכים מאלה שנשמעו כל הזמן. עורכי התוכניות השונות שמו את יהבם על הסלבריטאים התקשורתיים שידעו היטב לסובב את לשונם החדה מבלי לומר דבר. אם לא הוכרת כסלבריטאי, לא היה כל סיכוי שתדרוך באולפנים השונים. אז וגם היום. שום דבר לא השתנה.
כותב שורות אלה ניסה אין ספור פעמים להגיע לאחת התוכניות אך נדחה בבושת פנים. לא עזרו עשרות טלפונים, בקשות, תחנונים ולא פנייה לגורמים המנהלים את הערוצים השונים. התשובות נעו בין "נזמין אותך לכשנמצא לנכון, או לחילופין, אין לנו צורך יש לנו מומחים שלנו, סלבריטאים, אנשי הברנז'ה, אנשי שלומנו. יתכן ולא היתה הצדקה להזמין אותי. לא כל מאן דבעי יופיע בטלוויזיה. אלא שזו לא הנקודה. הסירוב היה אוטומטי, ללא תחקיר מקדים, ללא שאלות מקדימות. פסילה על הסף. לא "סלב", לא טלוויזיה. אם זו לא סתימת פיות, איני יודע מהי. יתכן שצ'רציל בטובעו את הביטוי "מסך הברזל" התכוון לערוצי הטלוויזיה בישראל.
התברר לי שכל מפיק וכל עורך מלך: ברצותו הציבור ישמע מגוון דעות, וברצותו לא. זהו חופש הביטוי המקודש של פטרוני ערוצי הטלוויזיה השונים. כל עוד הם ושכמותם יכולים להשמיע את דבר חכמתם, יש חופש ביטוי מלא. כאשר אחרים רוצים להשמיע את דעותיהם, אז יש שיקולי עריכה, התחשבות באירועים ומיני שקרים אחרים בגינם נדחים כל האחרים.
בשבוע שעבר נערך משדר מיוחד של הערוץ הראשון מן הצפון. היות ואני תושב הצפון שחי 34 ימים תחת איום הקטיושות, שוב פניתי לעורכי ופטרוני הערוץ ובקשתי ליטול חלק בתוכניות המשודרות. וראו איזה פלא: אותן תשובות כמו בתקופת המלחמה ולאחריה. העיתונות הכתובה והאינטרנטית עשתה עמי חסד. מאמרים שונים שכתבתי פורסמו ועל כך אני מודה להם מאוד.
ערוצי הטלוויזיה הפכו להיות נחלתם של פטרוני הדעות ושל מוכרי תחתונים והזיות של התעשרות מהירה או, לחילופין, שופרם של הסלבריטאים והפוליטיקאים. זהו חופש הביטוי המקודש שלכם וזו הדמוקרטיה. הללויה !!!
