יומני אבנרי (14): נשיא על הכוונת

כשצפיתי השבוע בדבריו הקשים של משה קצב, שהחלו בנימת כאב, עברו לפסים של כעס וזעם, נמשכו בהאשמות כנגד גופי אכיפת החוק והיועץ המשפטי לממשלה והסתיימו בהשתלחות חסרת רסן ובדברי הסתה נגד התקשורת, לא יכולתי שלא לחוש, לרגע קט, רחמים כלפיו, לנוכח העליבות שאליה הגיע כשדפק על השולחן, צרח והתעמת עם עיתונאי כתגרן בשוק. מפתה לומר בהקשר זה כי "כך חולפת תהילת עולם", אך לקצב מעולם לא היתה תהילה: הוא מעולם לא התרומם מגובה הבינוניות האפורה, ואפילו עשתונותיו, שאותן איבד השבוע, לא היו משהו להתפאר בו.

אילו המשיך לעטות על פניו את מסיכת הטוהר שבה התהדר, מסיכה שבאמצעותה הצליח לעבוד עלינו שנים רבות מדי, אולי היה זוכה לימי חסד נוספים. במקום זאת, בחר - באופן תמוה - בנימה תוקפנית, שוודאי אינה מסייעת לאדם שמואשם באינוס ותקיפה.

למען גילוי נאות, אציין שאני מכיר את קצב מזה שנים רבות ומנהל עימו קשר ידידות לא קבוע מאז פגשתיו לראשונה, בראשית שנות השישים, כששימש ככתב איזורי זוטר בידיעות אחרונות. בתפקידו זה לא הוכיח קצב כשרון מיוחד, ואולי משום כך לא ראה את ייעודו המקצועי כעיתונאי מן המניין, אך אי אפשר היה שלא לזקוף לזכותו את העובדה שהצליח לפרוץ את מעגל הנחשלות בעיירת מגוריו (כיום עיר) קריית-מלאכי, השלים לימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית ושימש, במקביל לעבודתו העיתונאית, כמורה בבית ספר תיכון.

כבר בגיל צעיר נדבק קצב בחיידק הפוליטי, כשנבחר לשמש כראש מועצת קריית-מלאכי. היה זה מנחם בגין שסלל את דרכו מהביצה המקומית לפוליטיקה הארצית: בשלהי שנות השישים החליט בגין, איש בעל חזון, לטפח קבוצת מנהיגים מקומיים בני עדות המזרח בעיירות הפיתוח וסלל את דרכם אל מרכז תנועת החירות, ובהמשך אל הכנסת. עם קבוצה זו נמנו, בין היתר, דוד לוי, מאיר שטרית, שאול עמור ומשה קצב.

קצב, שניחן בחושים פוליטיים מחודדים (כאשר שוחחנו בערבי בחירות, תחזיותיו המוקדמות היו תמיד פחות או יותר מדויקות), הקפיד מאז ומתמיד להופיע כאיש נעים הליכות, חבר לעת צרה, פוליטיקאי שמתרחק מריב ומדון, חבר כנסת אדיב. למרבה האירוניה, הוא אף נבחר בשעתו על-ידי הכתבים הפרלמנטריים כחבר הכנסת המנומס ביותר. אבל מי שהכיר אותו מקרוב, ידע כי משה ניחן בתכונות של קצב ויודע לשפד את יריביו, במפלגה ומחוצה לה, באמצעות עבודה נקייה מאחורי הקלעים, בלי להשאיר עקבות. הוא עשה זאת לרוב בסיועם הפעיל של אילי הון ואנשי עסקים שתמכו בו בכל מאבקיו הפוליטיים, ולפעמים בשיתוף פעולה סמוי עם אנשים בעלי עבר פלילי מפוקפק, רובם ככולם בני עדתו, שביקשו לראות בו שליח, אולי מבלי שהוא עצמו התכוון לכך. בדרך אל הפסגה הפוליטית, כל מעצוריו - אם היו כאלה - נעלמו. דווקא קצב, אדם מסורתי, התעלם מתפילת הימים הנוראים: " אל תפנה ליצר".

לא בכדי חקרה המשטרה חשדות - שלא הבשילו לכדי ראיות משפטיות - שלפיהן פעל קצב באופן חריג להעניק חנינות לעבריינים שתומכיו חפצו ביקרם. ואולי לא במקרה חוקרת עדיין המשטרה חשדות שלפיהם גייסו מקורביו של קצב, כביכול ללא ידיעתו, את אחד מבכירי העולם התחתון כדי לאסוף חומרים על התנהגות מוסרית מפוקפקת של הנשים שהעידו נגד הנשיא במשטרה. אצל קצב, המטרה לא רק מקדשת את האמצעים, אלא אף משכללת אותם.

כשהכריז השבוע קצב שלאורך כל חייו הציבוריים נהג בניקיון כפיים, היו לי ספקות בקשר לכושר זיכרונו. אמנם, בניגוד לנבחרי ציבור רבים שנחקרו באופן סדרתי על-ידי גופי אכיפת החוק, הוא פגש את חוקרי המשטרה לראשונה רק בחודשים האחרונים, אך סוד גלוי הוא שקצב טייל תמיד בתחום האפור של אי שמירת האתיקה הציבורית והתקרבות מסוכנת לעקיפת החוק. כך נהג, למשל, כשנסע כמה פעמים עם בני משפחתו לחו"ל על חשבון בעלי קזינו וחמק מלתת על כך את הדין; כך נהג בשורה ארוכה של מינויים פוליטיים במשרדי הממשלה שבהם כיהן, עבירות שבגינן עומד כיום לדין השר לשעבר ח"כ צחי הנגבי; וכך נהג בנדיבותו הרבה בקבלת מתנות, סוגיה שמאז ומתמיד היתה בעייתית אצלו, שהרי שונא מתנות יחיה, אך אוהב מתנות יחיה טוב יותר. למרבה האירוניה, אחד מסעיפי כתב האישום המתגבש נגדו מתייחס דווקא למתנות שהוא לא קיבל, אלא העניק - באירועים משפחתיים ופרטיים - על חשבון הקופה הציבורית, כמה מפתיע.

בחדר עבודתי תלוי תצלום מחויך של קצב ושלי, עדות לאירוע שבו העניק לי בשעתו אות הוקרה בגין פעילותי למען ילדים נכים. בניגוד לכמה אישי ציבור שהתפארו השבוע שהסירו את תצלום הנשיא מקיר לשכותיהם, אני מותיר את תצלומנו המשותף על הקיר, בין היתר משום שבאיש הזה יש גם צדדים אחרים, חיוביים, שאני רואה לעצמי חובה אישית ומקצועית לציינם, גם אם מעשיו האחרונים ממיטים קלון על אישיותו.

לפני כשנתיים הזמין קצב את ראשי עמותת אומ"ץ למאבק בשחיתות, ואני ביניהם, אל משכנו, לשיחה שבמהלכה הביע דאגה רבה לנוכח הידרדרותה המוסרית של החברה הישראלית והתגברות מעשי האלימות, אשר אותם הוא קושר להשחתה הכללית במדינה. הוא הודיע על צירוף נציגינו לוועדה ממלכתית לבחינת סדרי הממשל במדינה, בראשות נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור (הוועדה הגישה בימים אלה את המלצותיה), והפציר בנו ללחוץ על משרד המשפטים להרחיב את התחיקה בנושא ההגנה על חושפי שחיתויות.

אני מכיר לו טובה גם על היחלצותו למען הנצחתם של "נידוני קהיר", צעירים יהודים ילידי מצרים שגויסו בראשית שנות החמישים על-ידי המודיעין הצבאי הישראלי כיחידת איסוף סמויה, ובשנת 1954 הופעלו כיחידה מבצעית, ניסו לבצע שורה של פעולות חבלה ונלכדו. שניים מהם הועלו לגרדום, והאחרים נשפטו לתקופות מאסר ארוכות בליווי עבודת פרך. מקס בינט, קצין מודיעין של צה"ל, שנחשף אף הוא, שלח יד בנפשו.

חברי החוליה הופקרו בכלא המצרי, למרות שהיתה הזדמנות לשחררם לאחר מבצע קדש ב-1956, במסגרת חילופי שבויים. רק לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו חלקם ארצה, אך במהלך השנים מאז לא זכו להכרה ממלכתית פומבית ולתודת האומה. אחד מהם, פיליפ נתנזון המנוח, חבר אישי שלי, השביע אותי לפני מותו לפעול למענם, כדי שפעילותם למען המדינה תקבל גושפנקא. פנייה ראשונה אל ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, העלתה חרס, אולי משום ששרון חשש להרגיז את המצרים, או את כמה מחבריו בצמרת צה"ל, ואולי למנוע פגיעה בזכרו של משה דיין, שר הביטחון במלחמת ששת הימים, שהתנגד לשחרורם.

הנשיא נענה לבקשתי. בטקס ממלכתי מרשים שנערך במשכנו, טקס שאותו נתבקשתי להנחות, קיבלו נידונים שנותרו בחיים ובני משפחותיהם את תעודת ההוקרה וההכרה. נאום הנשיא, אשר היתה לי הזכות לכותבו, העניק לו יוקרה, הערכה וכבוד בציבור. ההבדל בינו לבין הנאום שנשא הנשיא השבוע הוא כמרחק שמים מארץ.

מי שצפה השבוע בטלוויזיה בנאומה הקצר של ממלאת-מקום נשיא המדינה, יו"ר הכנסת דליה איציק, ראה כיצד היא מדחיקה את דמותה האמיתית הכוחנית, עוטה על עצמה מסיכה מוסרית ומפזרת דברי חנופה על זרועות אכיפת החוק. איציק - שבעבר פזלה לתפקיד ראש הממשלה, מתוך רצון להיות מעין גולדה מאיר שנייה, ועכשיו שוקלת האם להסתפק בתפקיד ייצוגי זמני כנשיאת המדינה - היא בעצם אישה שקרנית, מניפולטיבית, תחמנית וחסרת מעצורים. פיה ולבה מעולם לא חיו בשלום זה עם זה.

איציק אומנם הודיעה בפומבי שהיא תומכת במועמדותו של שמעון פרס לנשיאות ואינה מעוניינת בעצמה בכהונה קבועה כנשיאה, אך אילו אני הייתי פרס, לא הייתי מתייחס להצהרתה כסוף פסוק ולא הייתי סומך יתר על המידה על נאמנותה המפוקפקת. בשבועיים האחרונים היא החלה להתנתק מפרס והשניים אינם מדברים ביניהם. איציק כועסת על פרס מאחר שדיבר בה סרה בנכוחות אנשים אחרים ופרס מתקשה לפייס אותה. בעבר הייתה מצליחה להזחיל את פרס כפי שעשתה לא פעם בעבר, אבל בימים אלה היא רוצה לנצל את הנתק כדי לא להיות מחויבת לו אלא רק לעצמה.

איציק שייכת לסוג הפוליטיקאים שבשל רמתם המוסרית הירודה לא הייתי קונה מהם אפילו מכונית חדשה.

הסיבה האמיתית להכרזתה של איציק נובעת, לעניות דעתי, מכך שסקרי המועמדות שנערכו אחרי נאומו האומלל של קצב מלמדים שהיא נמצאת בעדיפות האחרונה וזוכה לתמיכה מינימלית מצד אזרחי המדינה; וזאת עוד מבלי שהציבור יהיה מודע לתרגילים המסריחים שביצעו השבוע עוזריה של איציק, בניסיון להבטיח רוב בכנסת לאישור הודעת קצב על נבצרותו הזמנית מכהונתו, אישור שיבטיח לה את תפקיד ממלאת-מקום הנשיא הנבצר, בעמדת זינוק טובה במאבק לכהונה קבועה במשכן. אילו היה קצב מודח או מתפטר, היה סולל בכך את הדרך להקדמת הבחירות לנשיאות, מועד לא נוח לאיציק.

בתרגילים אלו נהנתה איציק מעזרתן של שתי נשים אגרסיביות, שנויות במחלוקת כמוה, העשויות בצלמה ובדמותה: יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ רוחמה אברהם, והיועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד נורית אלשטיין. מתוך רצון לסייע לאיציק לכהן כממלאת-מקום הנשיא, תמרנו השתיים את חברי ועדת הכנסת להצביע בעד אישור הודעת הנבצרות. אלשטיין הסבירה להם שהליך ההדחה ייארך זמן רב, מה שאומר שהנשיא ימשיך בינתיים לכהן בתפקידו, אפשרות הגרועה פי כמה מהנבצרות. היועצת המשפטית של הכנסת הגישה בסוף השבוע סיוע נוסף לאיציק כשקבעה שהאחרונה יכולה למלא בעת ובעונה אחת את תפקיד ממלאת-מקום הנשיא ויו"ר הכנסת.

אברהם, חברת מפלגת קדימה, חותרת לרשת את איציק בתפקיד יו"ר הכנסת. בדרך עומד בפניה מכשול: חקירת משטרה נגדה בחשד לקבלת שוחד מחברת אגרקסקו, חקירה שנפתחה בעקבות תלונה שהגישה נגדה עמותת אומ"ץ. בשעתו העלינו בפני איציק את השאלה האם יכולה אברהם, חרף חקירתה הצפויה, להוסיף לכהן כיו"ר ועדה פרלמנטרית שדנה בחסינותם של חברי כנסת. לא קיבלנו תשובה המניחה את הדעת.

אלשטיין היא חברה אישית קרובה של איציק. שתיהן רוחצות את ידיהן יחדיו בקדירות שהקדיחו. כך, למשל, בשעתו סייעה אלשטיין לאחותה של איציק, רות אשכנזי, לזכות בתפקיד בכיר: חברת ועדת המכרזים של נציבות שירות המדינה. בזכות קשריה המיוחדים עם נציב שירות המדינה, עו"ד שמואל הולנדר, ועם העוזרת הפעלתנית שלו, עדנה אלפסי, הפכה אלשטיין לצלע השלישית בשורה של מינויים תמוהים במגזר הציבורי, שהוענקו לחברים ומקורבים מסוגה של אחותה של איציק או אחיה של אלפסי, עו"ד משה מזרחי, שנבחר לכהן כיועץ המשפטי של רשות המיסים.

לפני כשנה, כשהחל מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, לבדוק שורה של מינויים תמוהים בנציבות, הזדרזה אלשטיין להתלוות אליו לשימוע, אף שבאותה העת כבר כיהנה כיועצת המשפטית של הכנסת. יתר על כן, בעמותת אומ"ץ נתקבל מידע מוצק על כך שאלשטיין מחפשת חומר מפליל נגד ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, יועצו המיוחד של המבקר למאבק בשחיתות. אשר על כן, פניתי אל איציק בשם עמותת אומ"ץ וביקשתי ממנה לנקוט באמצעים נגד אלשטיין, לנוכח התנהגות הנוגדת לכאורה את המנהל התקין. איציק העניקה גיבוי ליועצת המשפטית של הכנסת ואימצה את הכחשתה בנושא איסוף החומרים כנגד בורובסקי.

איציק עצמה הפכה בשנה האחרונה לבדוקאית של מבקר המדינה, בפרשת התרומות בסך שלוש-מאות אלף דולר שקיבל שמעון פרס, אליו היא מקורבת מאוד, בפריימריז שניהל במפלגת העבודה נגד עמיר פרץ. איציק, באותה העת שרת התקשורת, כיהנה כאחד מראשי מטהו של פרס וגילתה "התעניינות" גם בסוגיית התרומות. כמה מפתיע שהתורמים היו שלושה אילי הון בעלי אינטרסים מובהקים של זיקה לשלטון. אחד מהם, חיים סבן, רכש את גרעין השליטה בבזק, ובכל זאת קיבל מאיציק היתר להוסיף להחזיק בחבילת מניות בערוץ השני, חרף הבעלות הצולבת. למרות שאיציק טענה שיש לה "כיסוי תחת" למתן ההיתר, בצורת אישור פורמלי מטעם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דוידה לחמן-מסר, היא הבינה היטב לאן נושבת הרוח והפעילה לחצים כבדים על משרד המבקר, במטרה לנסות לטאטא את הפרשה. המבקר לא נכנע ללחצים והחליט להעביר את ההכרעה בדבר פתיחת חקירה נגד איציק לשולחנו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.

בעקבות פעולת המבקר, הגישה עמותת אומ"ץ ליועץ המשפטי לממשלה תלונה נגד איציק בגין מעורבותה בקבלת שוחד ותבעה ממזוז להורות על פתיחת חקירת משטרה נגדה. איציק יצאה מכליה והחלה להשתולל. בתחילה פנתה אל כלי התקשורת במטרה לעצור את הסחף; היא הרי הורגלה לתקשורת מפנקת, בזכות סיוע מגוון שהעניקה למו"לים. לא בכדי קיבלה בשעתו מידיעות אחרונות כתבה אוהדת אודותיה, אחרי שקודם לכן פורסמה בעיתון הזה כתבת תחקיר שחשפה חלק ממעלליה בתפקידים הממלכתיים שמילאה. בשלב הבא, מחאותיה החריפות נשמעו במסדרונות משרד המבקר ומשרדו של היועץ המשפטי לממשלה.

עד היום לא ברור לי מדוע הזדרז היועץ המשפטי להוציא - כעבור יום בלבד - הודעה על ההחלטה לסגור את תיק החקירה בעניינה של איציק. ערערנו על החלטה זו, אך ללא הועיל. אני מתקשה למצוא דוגמה נוספת של איש ציבור מסודה שמהלך אימים על גופי אכיפת החוק ועל התקשורת.

גם לי היה את הכבוד המפוקפק לשמוע את קולה המאיים, כשהתקשרה אלי לביתי ואיימה עלי, בנוכחות אלשטיין, בהגשת תביעת דיבה כנגדי.

דוח המבקר על מעורבותו של פרס בפרשת השוחד הזו הועבר גם הוא אל מזוז, וגם הפעם החליט היועץ שאין מקום לפתיחת חקירה פלילית, אך המליץ על הגשת תלונה נגד פרס לוועדת האתיקה של הכנסת, כפי שאמנם עשינו.

איציק ופרס קשורים גם לעניין אחר שבו טיפלה עמותת אומ"ץ: באמצע שנת 2004 הם נסעו למונקו על חשבונו של איל ההון אהרן פרנקל כדי להשתתף בטקס חתונתו. לנסיעת שכללה אירוח במלון פאר בנסיכות נלוו גם חיים רמון ובנימין (פואד) בן-אליעזר. הגשנו לוועדת האתיקה של הכנסת תלונה נגד הארבעה, בדרישה שיחזירו את תמורת הנסיעה והאירוח. ועדת האתיקה קיבלה את עמדת העמותה, קבעה כי מדובר בעבירה משמעתית וחייבה את חברי הכנסת לשלם בגין טובת ההנאה שקיבלו.

שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, על מערכת היחסים העכורה ששוררת בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין שר הביטחון, עמיר פרץ: "הם דומים לשני סוסים הרתומים לאותה עגלה. אם הסוסים מושכים לשני כוונים שונים, העגלה תיתקע בבוץ. כל יום שעובר יעמיק את שקיעתה עד לטיבעה הבלתי נמנעת".